מילה טובה או תרופה?

נכון שיש דברים שקורים לנו שלעולם לא נוכל לשכוח? 
 
אז זהו, שאני חייב לשתף אתכם בסיפור יוצא דופן שקרה לי לאחרונה בבית החולים.
 
"שלום לך אדוני", אמר לי ילד קטן כבן 9, "תרצה לראות את הציור החדש שלי?" 

"בודאי" עניתי.

"תראה, פה זו השמש שמאירה לנו את העצים והצמחים, פה ציירתי בית קטן עם גינה ירוקה…"

"ומה ציירת פה?" שאלתי, למרות שזיהיתי את הצורה.

"לב", הוא ענה. "פה ציירתי לב קטן שיזכיר לנו שלאיפה שלא נסתכל, תמיד נמצא לב שיודע להעריך אותנו ולקבל אותנו בדיוק כמו שאנחנו…" הוא הוסיף.
 
חייכתי והתחלתי לומר "היי, זה משפט שאני תמיד אומר לכל ה…" אך הוא קטע אותי ואמר:
 
"אני יודע, אתה לימדת אותי את המשפט הזה כששכבתי במחלקה לטיפול נמרץ, פה בבניין ליד… איפה שכל הילדים החולים. היית עם בגדי ליצן, כובע של שפן ואף אדום מצחיק, אבל אני לא אשכח אותך לעולם… אתה היית הלב הזה שנתן לי תקווה ושקיבל אותי בדיוק איך שאני…"
 
דקה ארוכה לא הצלחתי להוציא מילה מפי, הוא ניגב את הדמעות מפניי בעדינות וברכות כמו שרק ילד יכול, תלה את הציור על האינפוזיה שהייתה מחוברת לידי השמאלית ויצא מן החדר. 

"תרגיש טוב… אני חייב לרוץ לבדיקות", הוא צעק לי מהמסדרון… ונעלם. 
 
"לפעמים למילים יש כוח חזק יותר מכל תרופה, נכון?" אמרתי לרופאה שחלפה ליד מיטתי, אך נראה היה כי מזרק האופטלגין שבידה עניין אותה יותר.