סופרים, נזכרים ומתקשרים

ושוב נשקף אותו הנוף מחלונות הבקתה. כבשים ועיזים, נערים רועים וצלילים גסים של חליל לא מהוקצע. זה הכפר הנידח ויושביו הנבערים. הוא לא מסוגל לשאת את האווירה. האנשים שפעם היו לו לחברים רחוקים כל כך מכל ממה שהכיר בשבועות האחרונים. מה שנחשב בעיניהם לחשוב ומרתק, משעמם אותו עד אימה. יותר מכל, מחרידה אותו המחשבה שרוח הבערות הכפרית תשתלט שוב על עשתנותיו. בתוך ימים ספורים הוא עלול להיות שוב רועה נבער גס תחושות. את המחשבה הזו לא יכל לשאת.
 
את חייו הוא מחלק לשניים. לפני מספר חודשים כשנחתה על עולמו הידיעה שקרבה משפחתית ממדרגה ראשונה מקשרת את משפחתו לחצר המלוכה, לא התרגש. המכתב המלכותי שזימן אותו אל עיר הבירה גרם לו רק למשוך כתף. כשנטלו אותו אנשי החצר כמעט על כורחו אל הביקור המלכותי לא ידע את נפשו. בחודשים הבאים לימדו אותו אורחות החיים בארמון שיש למושג 'אדם' פנים נוספות. לראשונה בחייו פגש את החיים בצורתם המלאה.
 
ההפתעה הגדולה יותר נחתה כעבור שבוע, כשהמלך דרש ממנו לשוב לאלתר אל הכפר. לשהות שם תקופה ולהמתין. 'תוכל להשתקע כאן למגורי קבע רק בעוד תקופה, בינתיים תמתין בביתך'. כשנדמה היה לו שהכל לא היה אלא חלום, החליט לעשות מעשה. על לוח גדול החל מונה את הימים שחלפו. מהיום כל רגע שיחלוף יקרב אותו שוב אל החיים הללו שהיו שם, במקום המופלא.
 
בימים הבאים לא היה רועה בסביבה שלא שמע על עיר המלוכה. 'אם דיבורים מסוגלים להשפיע עד כדי בערות' חשב לעצמו באחד הימים, 'דיבוריי שלי גם הם ישפיעו, אשגע כאן את כולם, אדבר ואדבר בלי סוף. כשמדברים טוב לא שומעים רע'. הבערות והכסילות הכפרית החלו נכנעים לתיאורי המופת מחצר המלכות.
 
* * *
 
פסח על שלל אורותיו, השגותיו, רוממות הרגשיו ותפארת יופיו והדרו כאן. בשבוע הזה לא נצעד על גבי קרקע. ההשגחה העליונה סללה לנו דרך מופלאה של ניסים, אותות ומופתים. בין לילה הפכנו לעם הנעלה בתבל. בורא עולם משה אותנו ממעמקי קליפת מצרים, עשה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. שבעה ימים נטולי חמץ, מוח נקי, לב טהור, ואפילו הגוף נהנה ממאכל שכל כולו אלוקות.
 
וברגע אחד נמצא את עצמנו בחוץ. שוב פעם ימי חול, חמץ, כל מה שהיה מוכר פעם, בטרם רוממנו לבחינת גוי קדוש. השבוע, יחד עם היציאה מגבולות קדושת יום טוב, מלווה אותנו הציווי האלוקי "קדושים תהיו כי קדוש אני". לא לשכוח, טעמתם אי פעם קדושה, התרוממות, קרבת אלוקים, אהבה רבה ואהבת עולם. אל נא תשקעו בדמדומי השכחה, בסיאוב העיצבון והבלי התאוות. זכרו נא בצל מי חסיתם בשבוע האחרון "כי קדוש אני".
 
השאלה הגדולה שעדיין מצפה למענה היא – איך עושים את זה?
 
בעוד כברת דרך ממתינה לנו קבלת   התורה. נאמר לנו שאז, בסיומם של ארבעים ותשעה יום נזכה לטהרה, נקבל תורה. לעת עתה הסביבה הקרובה רחוקה משתי הקצוות. הגאולה הפלאית יחד עם קריעת ים סוף מצויים אי שם מאחור. ההר העשן וקול השופר שרויים באופק אי שם לפנים. ונשמות ישראל, כלומר אנחנו, אמורים לצלוח את המסע הזה מבלי לשכוח מאין באנו ולאן אנו הולכים.
 
קשה לשמר טהרה וקדושה במחוזות בהם רואים הרבה את ההיפך. קשה להתמיד בחיי התרוממות כשימי החול מזמנים ניסיונות והתמודדות חולית ומייגעת. אווירת הפלאים ורוח הטהרה שנשבה בנו באכילת מצה ושתיית ארבע  כוסות עלולה בקלות להתפזר ברוח הימים הלחוצים. יש למצוא עצה.
 
העצה הגדולה שבפה
 
העצה מצויה בפינו ממש. את הדרך מפסח של יציאת מצרים ועד קדושת שבועות אנו מצווים לעשות יחד עם ספירה. לספור את הימים. היום חלפו כך וכך ימים מההתגלות הנוראה ההיא. ולמחרת, כשהשכחה תבקש לפזר ערפילים נוספים על נשמתנו הערה, נכריז בהתעוררות מחודשת 'איננו שוכחים, היום חלפו כך וכך ימים מהרגעים הנפלאים בהם התוודענו להיותנו בנים בכורים אהובים ויחידים למקום ברוך הוא'. הספירה איננה מניחה לאבק השכחה להצטבר ולשכנע אותנו שלא היה דבר. הספירה מתעקשת ומזכירה שוב ושוב 'כן היית שם'. היינו שם לגמרי, בגוף ובנפש, שמענו באוזנינו, הרגשנו בחושינו, טעמנו בכל פה טעם של חירות. לא נשכח מי אנחנו.
 
ספירת  העומר היא התגלות הכיסופים והרצונות הטמירים בפה. זהו המשך בוער של פסח פה-סח. כשיש חשש מפני שכחה, הדרך הטובה ביותר לעורר את הרצון, הוא הדיבור. לומר ולבטא בפה ממש את הרצונות והכיסופים. לדבר על זה, לצעוק את זה, להתגעגע. וזה מה שכלל ישראל עושה בימי הספירה הקדושים. הספירה כשלעצמה מסוגלת להמשכת הזכרון ולהתקשרות ערה עם קדושת פסח ושבועות. התפילות והמזמורים שלאחר מכן, ההתבודדות והתפילה  האישית של כל נפש משתוקקת בזמן המסוגל של 'הספירה' ובימי העומר בכלל, מסוגלים מאוד לעורר בלב את הזכרון שלא נשכח היכן היינו ולהיכן אנו שייכים.
 
הקדושים והקדוש
 
הדרך הארוכה בין פסח לעצרת מלווה בציווי "קדושים תהיו". זה מכבר יצאנו מחופת ההוד של ימי הגאולה והטהרה הנפלאים, והציווי הזה מהדהד בנו ומעורר שלא לנטוש את המקום הנעלה בו היינו. הדיבור "קדושים תהיו" כרוך בכריכה אחת עם "כי קדוש אני". זו איננה רק נתינת טעם, זהו בעצם מקור הכוח. נוכל לנצור את קדושת יהדותנו רק כשנזכור מי הוא זה אשר קידשנו. כשלא נשכח שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו בעצמו מגילולי מצרים, שהוא זה שקבע לנו קדושה ורומם אותנו אל מדרגת "בנים אתם להשם".
 
ימים אלו הם ימי מבחן. ימים בהם חוזרת הנפש היהודית ונפגשת עם כל המחוזות הרחוקים לכאורה מקדושה והתעלות. ודווקא שם, בימי החולין, מצפה מאיתנו בורא עולם שלא נשכח כי קודשנו ומי קידשנו. כשמבקשים אחרי הספירה "קדשנו, טהרנו" אין זו מליצה בעלמא, הצעקה הזו המבטאת את געגועי הנפש אל המקום בו היינו בפסח, אל המדרגה בה ראינו עצמנו כבנים ממש המקודשים בקדושה של מעלה – זוהי תקוותנו בדרך אל קבלת התורה.
 
זה הזמן להתחדשות בעבודת ההתבודדות, באמירת תהילים ובהרחבת הפה בשיחה ותפילה, הודיה וסיפור נפלאות השם וחסדיו העצומים. הדיבור יחזיר לנו את הלב והזכרון.