חיה’לה

ואז הן הגיעו. חמות ומלטפות, הדמעות
שזלגו על הלחיים והרטיבו את הכרית ואני
לא טרחתי לנגב אותן. הן היו מלוחות
וירדו בקצב מסחרר. ניסיתי לנחם את עצמי,
לראות רק את חיה'לה מולי.
 
 
שכבתי במיטה הלבנה של בית החולים.  גופי כבד עדיין מההרדמה הכללית שעברתי, המחט של האפידורל עדיין בגבי, בקושי מצליחה להזיז את הרגליים והידיים. אבל את החתך בבטן אי אפשר לפספס. הכאב העמוק הזה שמתפשט עוד יותר עם כל תנועה, גם הקלה ביותר.
 
לא נעים להכיר, ניתוח קיסרי.
 
נעים או לא, אבל לא מפסיקה להודות לבורא עולם על החסד הזה, כך ניצלה התינוקת שלי. וכך ניצלתי גם אני. לא רוצה לחשוב אפילו על מה היה קורה אם…
 
קצת קשה לשכב במיטה ולא ממש להרגיש שליטה על הגוף. פעם ראשונה שאני במצב כזה. מרותקת למיטה, לא עצמאית והשפעת האפידורל הולכת ונגמרת. פעולות פשוטות כמו להזיז את הרגל, לנשום עמוק ולהתהפך לצד – הן בלתי אפשריות. אף פעם לא עלה בדעתי בכמה פעולות אנחנו משתמשים בשריר הבטן בלי לדעת בכלל. איי… כואב. נפלאות הבורא.
 
אז כל מה שיכולתי לעשות הוא רק לשכב במיטה. התפללתי לבורא עולם שישמור עלי, שאחלים בשלום מהניתוח, שלא יהיו סיבוכים ושאחזור להיות עצמאית ושלמה. למה אנחנו מעריכים את הדברים "הקטנים" האלה רק במצבים כאלה? חשבתי לעצמי והמשכתי לכאוב ולחשוב על הניסים והנפלאות שבורא עולם עושה איתנו…
 
מאמרים נוספים בנושא:
מילים  קטנות
ניסים  קטנים
התינוקות של אלוקים
 
בום… המיטה נדחפה לקיר. הייתי שקועה במחשבות ולא שמתי לב שאחת האחיות שעברה ליד המיטה שלי דחפה אותה לקיר בעוצמה רבה. פתאום הבטן זזה וזה הרגיש כאילו מישהו התנגש בי. "איייייי" צרחתי מרוב כאבים.
 
"מפונקת" היא אמרה לי.
 
"מפונקת?!" שאלתי אותה בפליאה, "לא שמת לב שהמיטה נדחפה על הקיר?"
 
"כן" ענתה לי באדישות, "אז מה?"
 
"אז מה? אני אחרי ניתוח! הבטן שלי פתוחה, כואבת ומדממת, וכל תזוזה מכאיבה תופת". אבל היא רק הסתכלה עלי. כאבתי מאוד, הרגשתי חסרת אונים. ריבונו של עולם, בידיים של מי אני נמצאת?!?
 
נכון, הניתוח הזה הציל אותי ואת התינוקת שלי, אבל זה עדיין ניתוח ומצריך טיפול רב מסביב. ונכון, מיליוני נשים יולדות כך, אבל בשבילי זאת פעם ראשונה. ונכון, מכאן אצא בידיים מלאות – עובדה לא מובנת מאליה בכלל, אבל אני גם מרותקת למיטה בינתיים ומאוד מאוד כואבת.
 
ואז הן הגיעו. חמות ומלטפות, הדמעות. הן זלגו על הלחיים והרטיבו את הכרית ואני לא טרחתי לנגב אותן. הן היו מלוחות וירדו בקצב מסחרר, מנסות להמיס את הכאב. אבל הכאב האמיתי היא הבדידות שחשבתי באותם רגעים, בדידות רגשית, חוסר הבנה למצב הרגיש בו אדם נתון אחרי ניתוח.
 
הנחמה לא איחרה להגיע בדמות ספר החת"ת (חומש-תניא-תהלים שסידר רבי יוסף יצחק שניאורסון – הריי"צ, זי"ע) שהיה מונח על הארונית לצד המיטה. לא יכולתי לקרוא ממנו, גם כוחות לא היו בי. אבל הוא היה שם, והאמנתי באמונה תמימה שהספר של הצדיקים הקדושים שומר עלי. ועם המחשבה המתוקה הזו עצמתי את העיניים עד להתקף הכאבים הבא.
 
זה נמשך כך כמה שעות – כאבים מהחתך, משככי כאבים, כאבים בגב בגלל השכיבה הממושכת, אבל אי אפשר להסתובב. שכיבה על הצד לוחצת וכואבת יותר. הוספתי כרית לראש ואחר כך הוצאתי. יישרתי את הסדין (עד כמה שיכולתי) הזזתי את אצבעות הרגליים ובקושי נשמתי.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
ילד
תפילה של  אמא
ילדים  זה שמחה
 
'אבא, מתי זה ייגמר?' אני שואלת אותו ואת עצמי. 'כמה ימים יעברו עד שאחזור לתפקד?'
 
ואז היא הגיעה שוב, האחות, "תיכף אני באה לטפל בך ולעזור לך לקום!" אמרה כמו מפקדת בצבא.
 
'לא אבא, רק לא היא. אין לי שום דבר נגדה. אני לא מפונקת, אבל כן רגישה. האחות הזו לא הייתה עדינה, היא הכאיבה לי. לא אעמוד בזה! לא מספיק מה שאני סובלת? בבקשה אלוקים, תעשה איתי חסד….' ביקשתי, התחננתי ובכיתי ועצמתי את העיניים.
 
והנס קרה.
 
אחות אחרת עם שביס לראשנה נכנסה לחדר, סגרה את הווילון סביב המיטה שלי ובקול נעים פנתה אלי, "מה שלומך? בואי, לאט אט, נקום ונתארגן". פתחתי את העיניים. לא, אני לא חולמת. זאת אחות, יש לה חלוק לבן ותגית עם שם. היא עדינה, מתחשבת, נעימה וסבלנית. בשארית כוחותיי חייכתי אליה. "בבקשה, לאט ובעדינות" ביקשתי התחננתי, "כואב לי מאוד, משכך הכאבים כבר פג ואני מרגישה הכל".
 
"אל תדאגי, בעזרת השם הכל יהיה בסדר" אמרה לי.
 
לאט, עם הרבה כאב אבל עם טונות של אהבה בלב, עם עזרה הדדית, עם תחושת שליחות ומסירות מאין כמוה היא טיפלה בי, החליפה, שאלה, ניקתה חבשה, כל מה שצריך ואפילו יותר.
 
העיניים שלי ברקו משמחה. לא הפסקתי להודות לה. "את פשוט מלאך משמים!" (אז עוד לא ידעתי עד כמה!) והיא הסתכלה עלי ופתאום אמרה לי, "את יודעת, עברתי כאן במסדרון וכשראיתי את החת"תנהיה לי חם בלב. אני באופן אישי לא לומדת בו, אבל הבנים שלי כן, ממש מחוברים אליו. הרגשתי צורך להיכנס ולראות למי הוא שייך. ואז נפגשנו. כשבאה האחות לטפל בך ביקשתי ממנה לתת לי את הזכות הזאת. והנה אני כאן" סיימה את דבריה והותירה אותי פעורת פה, מתרגשת שוב עד דמעות.
 
'תודה רבה לך בורא עולם ששמעת את התפילה שלי. שראית את הסבל שלי ושלחת לי את המלאכית בלבן הנפלאה הזו'.
 
חיבקתי אותה והיא יצאה.
 
עברו עוד כמה ימים, ותודה לא-ל, ההחלמה נתנה את אותותיה. פיתחתי שיטות חדשות לקום לבד מהמיטה. להיות מתכננת ולוגיסטית של סדר התנועות כדי למזער כאבים מיותרים. התחלתי לטייל במסדרון, עוטפת את הבטן בידיי גם מתוך כאב וגם בגלל חוסר תחושה מזעזע. וכל פעם שחלפתי ליד דלפק האחיות שאלתי מי עבדה במשמרת של אותו היום, מי זו האחות שטיפלה בי. הצוות התחלף והאחיות הלכו ובאו, אבל אותה לא פגשתי שוב.
 
הסתכלתי לשמים מחלון החדר, והבנתי שהאחות הזו נשלחה במיוחד בשבילי.
 
תפילות נשמעות! בכל מצב, בכל נוסח, העיקר שהן באות מהלב. "ברוך אתה ה' שומע תפילת כל פה"!
 
אל תשכחו לקחת אתכם לכל מקום סידור, תניא או כל ספר קודש שיגן וישמור עליכם. הוא תעודת הזהות הרוחנית שלכם.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com