רק רציתי לתת

ניתקתי את הטלפון. בעצם, כמעט שזרקתי אותו, ואחר כך הרגשתי אשמה. זאת לא הייתה אשמתו של האדם מהצד השני של הטלפון, הוא לא היה בשליטה. האמת, גם אני לא. כאן נמצא שורש העניין. התוכניות הגדולות שלי פתאום עברו למצב 'המתנה', בתקווה שמדובר בימים בודדים, אלא שתוך שתחושת המתיחות והלחץ החלה לטפס בתוכי, עולה מעלה ומנסה להשתלט, אני מעמידה פנים שהכל בסדר ושהכל בשליטה. אבל האמת, אני ממש על קצה גבול היכולת, ואם אפשר לומר, אז גם עצבנית.
 
'אלוקים, אני רק מנסה לעשות כאן חסד, דבר טוב שאתה מלמד אותנו לעשות, אז למה אתה מונע ממני את זה?'…
 
ידעתי שאני צריכה לחשוב על זה קצת. תוך כדי הרהורים ומחשבות על הנקודה הכואבת הזו, גיליתי שבפעמים שניסיתי לעזור לאדם הזה תמיד היה עיכוב כלשהו, מניעה מסוימת, משהו שלא הלך לפי התוכנית. הוא סבל ואני כעסתי וזעמתי. האמונה שלי הייתה בתחתית. כעסתי קצת על אלוקים, לא כעס גדול ומפוצץ, אלא משהו יותר 'רגוע'. 'אולי תניח לאדם הזה, אלוקים, וגם לי?' ניסיתי לברר איתו, אבל זה לא בדיוק עזר. אני כנראה צריכה להגיע למקום הנמוך הזה שהאמונה שלי נפלה אליו, להרים אותה ולהתחזק שוב בכללי האמונה הבסיסיים שכולם כבר יודעים: שגם זה חלק מהתוכנית של הקב"ה, שזה לטובתו של האדם, שזה התיקון שהנשמות המתוקות שלנו צריכות לעבור!
 
מאמרים נוספים בנושא:
החסד תמיד שם
תודה, אבא!
ניו יורק בלי סטריאוטיפים
 
אין מה לומר, מאוד קשה לבלוע את הגלולה המרה הזו. כי זה לא קל בכלל לראות מישהו שאתה אוהב סובל. גם אם זה לא משהו מאיים מאוד או בגדר סכנת חיים, אתה רוצה את הטוב ביותר בשבילו, לעשות את הכי טוב שאתה יכול בשבילו. ואז אתה עושה את המאמצים הכי טובים שלך, מוציא מעצמך את הכי טוב, ובדרך כלל זה עובד, אלא שאתה מרגיש פתאום שלרגע תפסת את המושב של הנהג, שאתה הוא זה ששולט בתוצאה של הדברים, למרות שביקשת מהקב"ה שיעזור לך ולמרות שאתה מודה לו.
 
'אלוקים, אני יודעת שהאגו שלי מנופח מאוד. איך, אתה בטח שואל? כי הוא אומר לי שאני יודעת הכי טוב מה הכי טוב, לא אתה'.
 
אבל אני בהחלט יכולה לטפוח לעצמי על השכם מדי פעם, כשאני מסתכלת לאחור על השנים שחלפו, ותוהה איך התמודדתי עם כל הדרמות שהיו חלק לא קטן מהחיים שלי. אך גם מבינה ויודעת היטב היא שלא הייתי מצליחה לשרוד את זה, בעיקר רגשית, בלי עזרתו של הבורא, למרות כל הכישורים האישיים שהוא נתן לי במתנה, ולמרות העובדה שיש לי את חופש הבחירה לבחור איך להשתמש בהם.
 
וכשאני יורדת לפרטים הקטנים, אני מבינה שבזמנים בהם הייתי מנועה מלהשיג משהו הייתה לכך סיבה, ושהרצון והתוצאה לא תמיד נראו על פני השטח עד לרגע מסוים.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מילים  קטנות
עשיתי  לי את היום
מילה טובה או תרופה?
 
לפני כמה שנים הרגשתי שאני רוצה להעמיק את הקשר עם היהדות והרוחניות שלי. והדרך לעשות זאת הייתה בלימוד עם אישה שגרה בסביבה תורנית, אולי חסידית, מישהי שאפשר ללמוד ממנה ואיתה. לא הייתי בטוחה איך אני עושה את זה וגם לא היה לי כיוון. חשבתי על קהילה ספציפית והתחלתי לבדוק את העניין דרך אנשים. אחד האנשים שעזר לי לבדוק את הנושא אמר לי שרוב הנשים עובדות ולכן לא יהיה להן זמן, אז ויתרתי על הרעיון. כשאבא שלי ז"ל היה בבית החולים לפני כמה חודשים בטיפול נמרץ, פגשתי משפחה שאבא שלהם גם כן היה בטיפול נמרץ ונפטר, משפחה חסידית מאותה שכונה שכיוונתי עליה, ומאז ועד היום אנחנו בקשר טוב – בעיקר עם הבנות הגדולות והכלות. הקשר פרח והתעצם בזכות העזרה של השם, וכבר בטיפול נמרץ הם חיזקו אותי מבחינה רוחנית. רק לפני כמה שבועות הבנתי שאלוקים בעצם ענה לתפילות שלי. הייתי רק צריכה לחכות תקופה מסוימת עד שהן יתקבלו וייענו.
 
זה מסביר את הנקודה הכל כך חשובה, שאלוקים רואה דברים מזווית הראיה המיוחדת והמושלמת שלו, מזווית הראיה שלו שממנה הוא מבין ויודע הכי טוב מה כל נשמה צריכה לעשות בעולם הזה. שום דבר לא נסתר או נעלם ממנו, לא רצון ולא מחשבה, והוא לוקח הכל ומצרף את כל מה שהאדם עשה, התפלל וביקש לחשבון אחד גדול, כי הוא ורק הוא יודע איזו מטרה ויעד יש לכל אחד מאיתנו כאן.
 
לפעמים התוכניות שלנו הולכות חלק ונפלא, אבל אנחנו חייבים להיזהר לא לקחת את המצבים האלה כדבר מובן מאליו, לא לחשוב שזה מה שיהיה תמיד. וכשאנחנו נפגשים באבני הדרך הללו נשתדל לא ליפול לתוך מלכודת המחשבה האומרת, שאנחנו מסוגלים לעשות את הדברים נכון, בדרך שלנו ובזמן שלנו. ננסה לעשות את הטוב ביותר מבחינתנו. ואם המניעות עדיין מתעמתות איתנו, זה הזמן לעבור לנהיגה על טייס אוטומטי, להירגע ולתת לאלוקים לקחת את המתח והלחצים, את הדבר שהכי שייך לו – ההגה.