לקרוע את הטפט

אומרים שלקרוע את הטפט זה כואב. אבל לכל דבר יש מטרה, שום דבר לא לחינם. וחוץ מזה, בשביל נשמה מוזרה כמו שלי, זו תרופת ההרגעה הכי מתוקה שיש.

3 דק' קריאה

רבקה לוי

פורסם בתאריך 23.11.14

לפעמים, זה מרגיש שקשה להישאר מחוברים ודבוקים לאלוקים, במיוחד אם הוא הופך את החיים בכל כיוון אפשרי, מנסה אתכם (כמעט) בכל סוגי הניסיונות שישנם, וכל זה מבלי שאתם מבינים למה ומדוע ואיזו סיבה יכולה להיות לכל הבלגאן הזה שמתחולל עכשיו בחיים שלכם.
 
לפני שאבא של בעלי נפטר, הייתה לבעלי עבודה נפלאה, היה לנו בית, הייתה לנו קהילה שאהבנו לגור בה, היה לנו מספיק כסף (למרות שהמצב היה די מצומצם, אבל מספיק כדי לחיות) והבנות למדו בבית ספר שהן אהבו.
 
מאמרים נוספים בנושא:
רוחניות בנעלי בית
מחכים  שזה יקרה
לא ביום  אחד
 
הייתה לי גם תפילה  אישית כל יום, שעת ההתבודדות המתוקה שרבי  נחמן מברסלב מדבר על חשיבותה בכל מקום אפשרי, לבעלי היה בית כנסת בו היה מתפלל בכל בוקר, ישיבה בה הוא למד בחלק מהיום ומשם המשיך למשרד בו עבד כעורך דין. אני נתתי שיעורי תורה במקום בו גרנו, קראתי המון ספרי מוסר ואמונה, עבדתי על מידות הנפש שלי כפי שמסביר הרב שלום ארוש בספריו, ונפגשתי עם התודה (או יותר נכון, עם חוסר התודה והכפיות שהתחבאו בתוכי) כשכל העולם שלי התהפך כמו קערה.
 
אבא של בעלי נפטר באופן לא צפוי לפני שלוש שנים, והמוות שלו כמו סימן התחלה של תקופה מלאה בטלטלות מכל היבט אפשרי – רוחני, נפשי, רגשי ואפילו פיזי, למרות שבחיים שלי לא חסרות טלטלות.
 
בשלוש השנים האחרונות איבדנו דבר אחרי דבר: עבודות, בתים, שקט ושלווה פנימיים, קהילה, חברים, יציבות, אופטימיות, כיוון, שלום בית, ולבסוף – גם את האמונה שהחלה לקרטע בקצב מחריד.
 
במשך חודשים, שהפכו לשנים, אני מתהלכת בתוך ערפל סמיך של בלבולים וספקות, תוהה מה לכל הרוחות קורה בחיים שלי ומה אלוקים רוצה ממני!
 
השבוע, בעיקר היום כשאני כותבת את השורות האלה, אני מתחילה לראות את הקו המנחה שנמצא מתחת לכל הטירוף הזה.
 
כל זמן שהחיים הולכים 'חלק', אין לנו מושג מה באמת קורה בתוכנו. אנחנו ממשיכים עסקים כרגיל, מתעלמים מהמחשבות והרגשות, מהנסיבות שבדרך כלל מהוות את הגורם לצער והכאב שלנו גם אם אנחנו כן מודעים, בדרך כל שהיא, לכל מה שקורה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
משובחים כמו גרגירי קפה
טירונים! יש קו סיום!
והפעם: כמו דלעת
 
זאת אומרת, למה להיכנס פנימה ולחפור בתוך כל הפחדים האלה אם אני לא באמת צריכה? למה להתחיל לחפש את השורש לכל החרדות, הכעס, האובססיה לכסף, אם אני באמת לא צריכה?
 
אני חושבת שכולנו כאלה. לא צריכה להיות בעיה עם זה, חוץ מהעובדה שמידות הנפש הלא מתוקנות, שהתגובות שיוצאות החוצה מתוך הבפנים שלנו מזעזעות לנו את החיים, אפילו שעל פני השטח הכל נראה רגוע ושליו.
 
זו הסיבה שאנשים רבים (שאני מכירה) צורכים כדורי שינה כי הם לא יכולים להניח את הראש ולישון, שכל כך הרבה אנשים צורכים פרוזאק, כל כך הרבה אנשים מפחדים פחד מוות לנהל שיחה 'אמיתית', או לומר את האמת לגבי נקודות מסוימות בחיים שלהם.
 
בכנות, חשבתי שאני באמת מסתכלת על כל הדברים האמיתיים הפנימיים איתם התמודדתי בשלוש השנים האחרונות. אבל בתכל'ס? נראה לי שבקושי גירדתי את פני השטח. ידעתי שאני מלאה בגאווה, אבל לא הבנתי איך ועד כמה זה גדול. ידעתי שאני כפוית טובה, כזו שלא תמיד יודעת לומר תודה על כל מה שקורה איתי. ההתעוררות הזו הייתה רק כשאלוקים לקח ממני משהו שקיבלתי כמובן מאליו, אז קיבלתי רמז עד כמה הבעיות האלה רציניות. והרשימה עוד ארוכה.
 
בשלוש השנים האחרונות עשיתי עבודה רוחנית רבה עם עצמי. בשלוש השנים האחרונות בעלי ואני למדנו הרבה מאוד על עצמנו, על הנשמות שלנו ועל הקשר שלנו עם הסובבים אותנו.
 
הרבה ממה שלמדנו עבר בעיקר דרך הנסיבות הכואבות. באותו זמן לא יכולתי להבין למה, אבל עכשיו אני מבינה שלא היינו מצליחים בשום דרך אחרת לעשות את מה שצריך.
 
הבוקר הייתה לי שיחה עם בעלי שהיוותה את החלק הענק בפאזל של הרובד הפנימי. בפעם הראשונה מזה חודשים התחלתי להרגיש שמחה ואפילו קצת אופטימיות, כי אולי, אבל רק אולי, הגענו ליעד הרוחני שלנו עכשיו?!?… בשיחה המרגיעה הזו הגענו לנקודת ההבנה החשובה ובעלת המשקל הגדול לגבי עצמנו – שהכל מתוכנן ומתוזמן היטב ובהשגחה הפרטית והמדויקת של בורא עולם, ולו רק כדי שנקלף את כל השכבות האלה מעלינו.
 
ברגע שהחלק הזה של הפאזל התגלה, הרבה מכל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות כאילו בא על מקומו. לא שהמצב הכלכלי שלנו עכשיו טוב יותר, אדרבה, הוא רעוע יותר מתמיד, הסבל הפנימי שלי עדיין קיים, עוד לא הכרתי חברות במקום החדש בו אני גרה, ועוד לא קרו הרבה דברים אחרים שאני מחכה שיקרו. אבל עכשיו אני מבינה שהדברים האלה הם לא – וגם לא היו – הבעיה האמיתית.
 
למה?
 
כי הם היו רק המעטה החיצוני, הטפט שכיסה את קירות ליבנו ונשמתנו, החלק החיצוני של הבעיה האמיתית שהייתה קבורה עמוק עמוק בפנים. ובמקום העמוק הזה הדברים השתנו, תודה לא-ל. אולי נצטרך עוד קצת זמן כדי לעלות שוב על פני השטח, לפרוח בנסיבות יותר נעימות, אבל אני מרגישה שזה קורה, שזה מגיע.
 
ועכשיו, אני מבינה שאלוקים לא סתם שלח את כל מאסת ההתמודדויות הזו בלי שום סיבה. הוא פשוט חשף את החלק שהיה קבור אי שם בתוכנו וחיבר אותנו עם החיים שלנו היום. זה כואב, מאוד, אבל עכשיו אני יודעת שזה לא היה לחינם. לכל דבר בחיים יש מטרה. עכשיו אני מתחילה להאמין בטוב של אלוקים שוב. ובשביל נשמה מוזרה כמו שלי, זו תרופת ההרגעה הכי מתוקה שיש בעולם.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אתם מכירים מישהו שאוהב לסבול? אני מכיר, ואני מכיר הרבה מאוד אנשים כאלה. למען האמת, כמעט כל האנשים שאני מכיר אוהבים לסבול ואפילו מכורים לסבל...

Featured Products