טיסת התלאות והפלאות

 לא זכיתי לנסוע לאומן לראש השנה, לציונו של רבינו נחמן מברסלב במשך חמש שנים רצופות, בגלל שהיה לי צו עיכוב יציאה מהארץ. הייתי מוגדר כפושט רגל, משמע, אסור לי להחזיק חשבון בנק ואסור לי לצאת מהארץ. 
 
תשאלו מהו פושט רגל? ובכן, מדובר באדם שהיו לו כמה הוצאות לפועל והמדינה מקיימת מולו הסדר כלשהו דרך עורך דין. מדי חודש עליו לשלם סכום קבוע, נניח 500 ש"ח, ומדי שנה או שנתיים קובעים לו תאריך להסדר. אם מתנהלים נכון ויש סייעתא דשמיא, אחרי כמה שנים ניתן לצאת מעסק הביש הזה. לי היה חוב של למעלה ממאה אלף שקל, שבמשך השנים ירד ל-61 אלף.
 
לקראת ראש השנה תשע"ה ביקשתי לצאת לאומן. נאמר לי כי אני להפקיד 10 אלף ש"ח אצל הכונס הרשמי. כל פרנסתי הייתה מביטוח לאומי, ואם כן, מנין אוכל להשיג סכום כזה, וזה עוד בלי להזכיר את הנסיעה והלינה שעולות כאלף דולר?! בכל אופן, בגלל מצבי לא הייתי יכול לבקש עזרה מגמ"ח הלוואות.
 
מאמרים נוספים בנושא:
מכתב לרבי נחמן
טירונית אומן
צדיקים עם חולצות טריקו
אבא, זאת אני?
 
חבר, חסיד ברסלב, שמע על מצבי ואמר לי "אני זקוק בעצמי להלוואה של 10 אלף ש"ח. אוכל לבקש מגמ"ח מסוים 20 אלף ש"ח, 10 עבורי ו-10 עבורך. אתה תחזיר לי ואני אחזיר לגמ"ח. הם מבקשים ממני שני ערבים. אני אביא ערב אחד ואתה את השני". הרעיון קסם לי ורציתי שאחי, אדם מבוסס בעל חנות בקניון בראשון לציון, יוכל להיות ערב שלי. התקשרתי אליו והצלחתי לשכנע אותו לחתום. אז נודע לי מהחבר שיש בעיה לערב שלו. אמנם כעת מצבו של הערב תקין, אבל לפני שנתיים ביטלו לו את חשבון הבנק והגמ"ח לא רצה להסתכן איתו. אחרי מאמצים, חברי הצליח להשיג ערב אחר.
 
לפני שחברי עמד לקחת את הכסף מהגמ"ח, פתאום אחי החל להעלות ספקות באוזניי, "תראה, אני לא מכיר את הערב השני, ואם תהיה בעיה, אולי אצטרך לשלם הכל לבדי?!…" בסוף אחי הבין שלא יוכל להתחמק מערבותו והסכים. אבל מה? הוא עצמאי והיה צורך להביא אישור מהרואה חשבון שלו. ועד שהביא, זה היה אישור על על שנת 2012 במקום 2013, והגמ"ח החזיר את החבר שלי כלעומת שבא. אחרי מאמצים נוספים השגתי אישור לשנה המתאימה. אלא שהיה עלי להחתים פקיד בנק על האישור. נסעתי בשמחה לראשון לציון, חיכיתי בתור שעה וחצי והפקיד חתם על האישור. לקחתי את הדף ונסעתי משם לבת ים. אז הבחנתי שהפקיד חתם בצד הלא נכון. הבנק היה סגור ולא ידעתי מה לעשות. הרהרתי בכך שבעוד ארבעה ימים עלי לטוס. אמנם הכרטיס שולם אבל אני עוד בעיצומם של השגת האישורים. אחי אמר לי שיש בנק אחר שאצלו אפשר לחתום והוא פתוח בשלוש וחצי בצהריים. הגעתי לאותו בנק, החתמתי את הטופס כמו שצריך, ונסעתי שמח וטוב לב אל החבר.
 
אבל דא עקא, החבר שהיה אמור להיות ערב הושפע על ידי חבריו לנסוע גם הוא לאומן. "אשריך שאתה נוסע", אמרתי לו באמת, "אבל עכשיו אין לי ערב…" אותו חבר הרגיש לא בנוח ומצא לי ערב במקומו. אותו ערב הסכים, אבל יומיים לפני הטיסה הודיע לי שהוא מפחד להסתבך וביטל את ערבותו… לא ידעתי מה לעשות. העסק הולך ומסתבך. הייתי בכולל וידעתי שאני יכול לגייס אברך שלא מסוגל לעמוד בתנאי ערבות, כלומר להציג תלוש משכורת של 4-5 אלף ש"ח לפחות. לבסוף מצאתי אברך שלומד וגם עובד כמורה שהסכים להביא לי את תלושי משכורתו, כדי שאעבירם לעורך הדין שלי, שיעבירם לכונס הנכסים.
 
ברוך הוא וברוך שמו, יומיים לפני הטיסה הגיע צ'ק של 10 אלף ₪. אבל דא עקא, הוא היה עם קרוס, כלומר שניתן לפדות את הכסף רק בעוד שלושה ימים, כלומר אחרי הטיסה… מה אני עושה, ריבונו של עולם, איך אפקיד את הכסף במזומן בידי הכונס?!
 
פניתי לאבי וביקשתי שיפקיד בחשבונו את הצ'ק וייתן לי 10 אלף ש"ח תמורתו. הוא לא התנגד והדבר היה לפלא, שהרי הוא לא שש בדרך כלל לדברים כאלה. גברו רחמי האב על הבן… נסעתי לבת ים והלכתי עם אבי לבנק וקיבלתי 10 אלף ש"ח במזומן. למחרת, יום לפני הטיסה, הבאתי את הערב שלי לירושלים. הוא שאל אותי בדרך לכמה כסף הוא ערב. עניתי: "61 אלף ש"ח". בדקנו והסתבר שמדובר ב-140 אלף שקל, שזה כולל תשלום מזונות שפיגרתי בו. הערב בלע את ה'צפרדע' וחתם.
 
הכונס היה אדם עקשן. בזבזתי אצלו שעתיים יקרות כדי לשכנע אותו שאחי מימן את הטיסה והשהייה שלי באומן. לבסוף הסכים ואמר, "תרוץ לבית המשפט המחוזי. הוא עדיין פתוח ותשיג אישור לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ". רצתי והספקתי להשיג את השופט שנתן לי את האישור. עכשיו יכולתי להוציא דרכון. אבל נותר לי יום אחד בלבד להוציא דרכון, שזה דבר בלתי אפשרי. הייתה אמנם אפשרות להוציא בנתב"ג דרכון תמורת 1180 ש"ח, אבל היא לא באה בחשבון מבחינתי. התקשרתי לכל מיני מקומות והסתבר שזה אורך לפחות שבועיים. סיפרתי את צרתי לראש הכולל שלי והוא אמר שיש לו חבר במשרד הפנים. התקשרתי לאותו פקיד והוא אמר שיוכל לעשות זאת, אבל לא די בכך. היה עלי גם לגשת לפי דרישת בית המשפט למשרד לרישום אוכלוסין…
 
הגיע יום הטיסה. הזמנתי מבעוד מועד מונית ממוניות "נשר" לשעה אחת בצהריים. ניגשתי בשמונה למשרד בבניין "כלל" והחתמתי את הממונים. לאחר מכן הזדרזתי למשרד הפנים להוציא דרכון. סידרתי את העניין אצל הפקיד שהיה אמור לזרז את העניין, וניגשתי בשמחה לפקידה לקבל את הדרכון. סוף סוף הסיפור נגמר. קיוויתי שאוכל להיות קצת בישוב הדעת לקראת הטיסה שתהיה בעוד כמה שעות. אבל הסיפור לא נגמר!… לתדהמתי הפקידה אמרה לי, "מצטערת, אני לא יכולה להנפיק לך דרכון כי יש לך שתי תביעות של הוצאה לפועל שעדיין פתוחות, אחת בראשון לציון ואחת בתל אביב. אתה חייב להשיג אישור לגביהן כי המחשב לא ייתן לי להנפיק לך דרכון…"
 
בנקודה הזאת נשברתי. עיניי האדימו והתמלאו בדמעות. 'ריבונו של עולם, הרי המניעות שאתה עושה לי הם כדי להגביר את החשק ולא לשבור אותי, אז תן לי כוח להחזיק מעמד ולהמשיך לרצות…' היא ראתה את דמעותיי והתמלאה חמלה. "אני מכירה מישהי בהוצאה לפועל בתל אביב שאפשר לדבר איתה" אמרה, ומיד התקשרה אליה והסבירה לה את בעייתי, כשהיא מסיימת את דבריה במילים: "עכשיו שעה אחת עשרה. בשעה אחת יש לו מונית לטיסה שממריאה בארבע וארבעים…"
 
דווקא אז המחשבים נפלו והיה צריך לעשות הכל באופן ידני… היה עלי לנסוע מיד לתל אביב. לקחתי מונית ספיישל מירושלים. בדרך היורדת לשפלה ליבי היה שבור לרסיסי רסיסים. פתאום שמעתי בתוכי את קולו של הצדיק מדבר אלי. זה היה מפחיד. ממש סמרו שערותיי. "אתה יודע למה אתה נוסע לשם?" ידעתי היטב. על זה נאמר "ליבא לפומא לא גליא"… "אעשה תשובה" אמרתי לו.
 
הגעתי לתל אביב ליעד המבוקש ומילאתי שם טופס כדי שאוכל להוציא דרכון. נסעתי משם במונית שירות צהובה עם האישור המיוחל, מודה לקב"ה שהפקידה במשרד הפנים ריחמה עלי והסכימה להישאר במשרד עבורי. נהג המונית התנהל לאיטו באיסוף הנוסעים. הייתי בלחץ אימים וגיליתי סימני מתיחות. "תיסע, ואני אשלים לך את הנוסע שחסר" אמרתי לו.
 
בשעה אחת נהג מונית "נשר" התקשר אלי הביתה ושאל היכן אני נמצא. "מצטער מאוד, אני לא יכול להגיע" עניתי. במהלך הנסיעה קיבלתי טלפונים מפקידי משרד הפנים להגיע בזריזות, הרי אנחנו בערב ראש השנה ובנק הדואר אמור להיסגר בשעה 12:30. אחרי בקשה ותחינה הסכימה הפקידה להישאר בסניף עבורי עד שעה רבע לשלוש. כאשר הנהג שמע את שיחתי, שאל אם ברצוני להגיע לנתב"ג. אמרתי לו בשמחה "כן", כי ידעתי שפספסתי את הנסיעה המוזמנת ב"נשר". התמקחתי איתו על המחיר עד שסגרנו על 300 ש"ח.
 
בשעה שתיים ורבע הגעתי למשרד הפנים בירושלים. נותרה עוד בעיה אחת לפני מתן הפספורט: אין תמונות… התחלתי לרוץ בחוץ כמו משוגע עד שמצאתי איזו חנות פוטו, הצטלמתי וחזרתי למשרד הפנים ונתתי להם את התמונות. ברבע לשלוש הונפק הדרכון. מיהרתי לביתי לקחת את המזוודה ונסעתי במהירות עם מונית השירות שלקחתי מתל אביב. הגעתי לנמל התעופה עשר דקות לפני מועד הטיסה. רצתי פנימה עם המזוודה ואז הודיעו לי – "הטיסה מלאה והיא יוצאת בלעדיך…"
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מהמאפיה לאומן
בן אדם חדש
כשהוליווד פגשה את אומן
נזכר ושוב מגיע
 
התהלכתי סהרורי, לא מצליח לתפוס שאחרי כל המאמצים והנסים הללו הכל מסתיים במפח נפש אחד גדול. פגשתי סוכן של חברת הנסיעות שדרכה רכשתי כרטיס, ואחרי תחנונים הוא אמר לי בקשיחות: "חכה כאן. אם יהיה מקום באחת הטיסות הבאות, תוכל לנסוע". בסופו של דבר עליתי על המטוס בתשע בערב. חשתי בעת ההמראה לציונו של הצדיק כי אם אני טס אחרי כאלה מניעות, הכל יכול להיות. באמת אין שום ייאוש בעולם כלל…
 
בחסדי השם, החל משנת תש"ן זכיתי להיות באומן שנה אחרי שנה, פרט לחמש השנים האחרונות כפי שסיפרתי בפתיחה. אבל ראש השנה כזה לא היה לי מעולם, כאילו שלא הייתי מעולם בציון רבינו הקדוש. אי אפשר לתאר במילים את ההתרגשות, השתפכות הנפש והדמעות, הכאב החטאים והתחנונים שבקעו אי שם מנבכי הנפש הכי עמוקים. על זה נאמר "לא ידע איש", שאפילו אני לא ידעתי מה עושה בי הצדיק.
 
לאחר מכן נזכרתי בסיפור על חסיד ברסלב בשם רבי אבא שוחט. באחת השנים בהן שהה רבינו ז"ל בברסלב, חל ראש השנה בימים ב' ו-ג'. ר' אבא שוחט שבת באומן, שהיא רחוקה מברסלב כמאה קילומטר. במוצאי שבת החל לרדת גשם שוטף ור' אבא לא ידע איך יצליח להגיע לברסלב בראש השנה. הוא הזדרז והלך לכמה בעלי עגלות וביקש שיסיעו אותו לברסלב, אבל שום בעל עגלה לא הסכים. הוא הפציר בהם עד שאחד מהם הסכים. "אם תיתן לי 13 רובל אסיעך" אמר והבטיח לו ר' אבא לשלם, למרות שזה סכום גדול והוא היה עני מרוד, עד שמרוב עניותו לא היה לו להחליף את בגדיו לכבוד שבת קודש. אלא שבעל העגלה פתאום התחרט ולא רצה לנסוע, למרות שהובטח כי ישולם לו. "אנחנו לא הסכמנו כלל לקחת אותו, אבל אתה שהבטחת, מחויב בזה לקחתו!" אמרו לו בעלי העגלות, והוא בסופו של דבר הסכים להסיע את ר' אבא. וכך נסעו במשך כל הלילה והבוקר והספיקו להגיע עד טעפליק, שהיא במרחק שלושים וחמישה ק"מ מאומן, כי הנסיעה הייתה קשה מאוד וגשם עז ירד. שם עשו אתנחתא לסוסים ואחרי הפסקה המשיכו בנסיעתם. בצהרים הספיקו להגיע עד העיירה הייסין הרחוקה מברסלב כ-30 ק"מ.
 
בעל העגלה התעייף מאוד מנסיעתו ולא רצה בשום אופן להמשיך הלאה, אבל ר' אבא לא אמר נואש. וכשיצאו סוף סוף לדרך מהייסין, אחרי שהאכיל בעל העגלה את סוסיו, הוא שאל עליהם: "ילדים, לרבינו!" והם דהרו שלא בדרך הטבע והגיעו לברסלב בעת שהתפללו הקהל מנחה של ערב ראש השנה.
 
לא היה לר' אבא פנאי לפרוס בשלום רבינו ז"ל. תמורת ה-13 רובל שהבטיח לבעל העגלה מכר את גביע הכסף שהיה ברשותו כמתנה לרבי. בליל ראש השנה, בעת שישב ליד השולחן עם רבינו, למרות שרבינו נהג לא לדבר כלל בליל ראש השנה שום דיבור, יצא הפעם מגדרו ופנה לר' אבא ואמר: "ספר לי על הנסיעה שלך!". ר' אבא פחד בהתחלה לספר שמכר את הגביע, אבל רבי נחמן אמר לו, "אבא, אל תפחד, ספיר לי על נסיעתך". ור' אבא סיפר לרבינו על הדרך שעבר ועל הגביע שהוכרח למכור. כשסיים, אמר רבינו "בעבור הגביע עוד אוציא לבעל דבר את השיניים ואת העיניים! ואתה אבא, בעולם הזה אינך כדאי, ואילו אתה שמואל, קח לך מעט מרק". כי בנסיעתו נסע עמו בנו ר' שמואל. תיכף לאחר חג סוכות נפטר ר' אבא, ובנו ר' שמואל התעשר מאוד.  
 
הבנתי עד היכן מגיעה נסיעה מלאת התלאות לצדיק, עד שהחלטתי לספר את סיפור טיסת התלאות והפלאות שלי, שזה עתה קראתם.