חלון יפה

אומרים שמעשי חסד קטנים ונפלאים קורים גם כיד הדמיון הטוב... כך נראו החיים של פרידמן, קשיש עיוור, מהחלון היפה של לפקי.

3 דק' קריאה

ג'ין ספרא

פורסם בתאריך 01.11.15

אומרים, שמעשי חסד קטנים ונפלאים קורים גם כיד הדמיון הטוב…

 

* * *

 

"לפקי (זה היה שם החיבה של מר לפקוביץ) תכיר, זה השותף החדש שלך, מר פרידמן" אמרה האחות בבית האבות בו לפקי התגורר.

 

מר לפקוביץ הוא היה אדם שמח, תמיד עם חיוך על הפנים ותמיד ניסה לשמח אחרים, למרות שהיה נכה ללא רגליים. בכל אופן, השותף החדש, מר פרידמן, היה קשיש זועף שסירב להצטרף לשמחתו של לפקי, אפילו לא לשיחה, וישב שם על המיטה שלו עם פנים חמוצות.

 

בלילה הראשון לפקי שמע את פרידמן בוכה במיטה. הוא התיישב על כיסא הגלגלים שלו והתקרב לפרידמן. "פרידמן, מה קורה? למה אתה בוכה?" שאל בעדינות אוהבת.

 

"תניח לי, לפקי!" צעק פרידמן, "מה, אתה לא רואה? אני עיוור! אני ככה כבר חמש שנים! אני לא יכול לראות את הילדים שלי, גם לא את הנכדים היפים החדשים שנולדו בשנים האלה. כל העולם שלי חשך עלי ואני רוצה להישאר לבד בחושך הזה שלי, אתה מבין?!"

 

"בסדר" השיב לפקי באמפתיה תוך שגלגל את עצמו בחזרה למיטה שלו.

 

אבל מה לעשות, שאדם כמו לפקי לא יכול היה לעצום את העיניים, לפחות חצי לילה, מבלי לחשוב מה אפשר לעשות כדי לעודד את פרידמן?!? הוא ישב חצי לילה על המיטה וחשב וחשב…

 

והבוקר הגיע.

 

"פרידמן, פרידמן, תתעורר, אתה מפסיד את זה!"

 

"מה? מה? מה השעה?" שאל פרידמן.

 

"עכשיו שש ורבע בבוקר, בחוץ קורה הדבר הכי יפה שאפשר לראות – הזריחה המקסימה. השמיים בצבע כתום-אדום והשמש עולה באופק. יש גם כמה עננים מפוזרים פה ושם שמוסיפים גוונים מיוחדים לתמונה המהממת הזאת. אתה שומע, פרידמן? איזו שקיעה יפה!!!"

 

"תניח לי!" השיב פרידמן מהמיטה שלו, "אני עייף לפקי, אל תעיר אותי שוב, אתה מבין?" אמר והסתובב לצד השני.

 

למחרת זה שוב קרה. "פרידמן, פרידמן, תתעורר, אתה מפסיד את זה! השמש זורחת ואישה אחת הולכת בפארק היפה שם למטה עם הפודל שלה, והעלים הירוקים שעפים להם ברוח הנעימה של הבוקר… ותראה! הנה בחור על רולר-בליידס עושה כל מיני סיבובים מרשימים, יש לו כובע יפה על הראש… פרידמן, אתה שומע? זה עוד יום יפה בחוץ…"

 

מאמרים נוספים בנושא:

גברת עז

אל תספרו את הסיפור שלי

מבחן החבר הטוב

יוסף ויהודה

האיש עם הכובע הסגול

חברים, זה לא הולך ברגל

חברים? מכירים?

החברים הכי טובים

 

וזה המשיך כך כל בוקר. לפקי היה מתאר תיאורים מעוררי חיים ומלאי השראה מהחלון שלו. וזה עבד. לאט לאט, אבל זה קרה. פרידמן החל להתעניין בתיאורים היפים של לפקי. והכי מדהים, הוא החל לחייך! השניים הפכו לחברים טובים. הם עזרו אחד לשני להגיע לחדר האוכל – האחד שימש כזוג עיניים והשני כזוג רגליים לחברו. ולא, הם לא שמרו את השמחה המיוחדת הזאת רק לעצמם, הם עודדו עוד קשישים באותו בית אבות.

 

הסתיו הגיע, וכך גם התיאורים המרהיבים ומעוררי החיים של העלים הצבעוניים שנשרו מהעצים ועל האישה עם הפודל המצחיק שלה, שעכשיו היה גם עטוף בסוודר מצחיק של כלבים והציפורים והעננים…

 

גם החורף הגיע, ולפקי המשיך עם התיאורים הכי יפים שאפשר לצייר ולתאר איתם את התקופה הקרה והקודרת הזו, את פתיתי השלג ובובת השלג שהילדים בנו בפארק שליד בית האבות, הילדים החמודים עם המגפיים והכפפות הצבעוניות שזרקו כדורי שלג אחד על השני ולא הפסיקו לצחוק…

 

ואז, ביום אביבי אחד, פרידמן התעורר ובחדר הייתה שתיקה מעצבנת. "לפקי, לפקי, איפה אתה? מה השעה?" הוא קרא שוב ושוב. אף אחד לא ענה מהצד השני של החדר. "אחות, אחות" פרידמן קרא בבהלה, "איפה חבר שלי?"

 

"אההה… ובכן, ישנה כל כך עמוק כשמר לפקוביץ הזעיק אותנו ואמר לנו שהוא לא מרגיש טוב" אמרה האחות בעדינות. "ראינו שהמצב שלו לא טוב לכן הזמנו הסענו אותו עם האמבולנס של בית האבות לבית החולים בדחיפות. ו… אמממ…. אני מצטערת, מר פרידמן, אבל מר לפקוביץ קיבל התקף לב ובמהלך הלילה נפטר".

 

פרידמן לא האמין למשמע אוזניו. הוא היה המום ובקושי הצליח להגות חצי מילה. "מה?? מתי הלוויה שלו?" הוא שאל כשהוא רועד.

 

"עוד שעתיים" ענתה האחות.

 

"מהר, מהר אחות, בבקשה, תעזרי לי להתלבש, אני חייב להגיע ללוויה של לפקי. אבל קודם, תוכלי בבקשה להסתכל מהחלון ולתאר לי מה קורה בפארק ואיך נראים השמים?"

 

"סליחה???" היא שאלה בתמיהה.

 

"את יודעת, רק תסתכלי מהחלון ותגידי לי מה את רואה, זה היה המנהג האהוב של החבר היקר שלי בכל בוקר".

 

"אמממ…. אני לא יודעת איך לומר לך את זה מר פרידמן, אבל בחדר הזה אין חלון…."

 

"מה??? מה זאת אומרת?"

 

"בוא, מר פרידמן, תרגיש בעצמך".

 

פרידמן הלך בזהירות ומישש את הקיר שהיה סמוך למיטה של לפקי. לא, אין שום חלון בקיר הזה! בחדר הזה! "אין חלון? זאת אומרת שאף פעם לא היה פה חלון בחדר כל הזמן הזה?… מהר אחות, אני חייב להגיע ללוויה של חבר שלי…"

 

בהלוויה, כשחברים ובני משפחה התאספו סביב מיטתו של לפקי, פרידמן ביקש  רשות לומר כמה דברים על חברו.

 

"חברים יקרים" הוא אמר בהתרגשות, "הרשו לי לספר לכם מי היה האדם הנפלא הזה. איש יקר וחבר טוב שעזר לי לראות את העולם בפעם הראשונה בחיים שלי. אני עיוור מזה חמש שנים אבל לאורך כל שנות חיי, גם באלה שראיתי, מעולם לא ראיתי את הזריחה, גם לא את העלים על העצים ואת אלה שנשרו בשלכת היפה, גם לא את פתיתי השלג היפים. חברי היקר לפקי עזר לי לראות את העולם היפה הזה בפעם הראשונה בחיים שלי והכניס שמחה עצומה לחיי, כזו שלא חוויתי אף פעם…"

 

בואו נשתמש בחלון שיש לכל אחד מאיתנו כדי להפוך את העולם להכי יפה, מלא שמחה ואושר, לאנשים שהחושך מכסה את עולמם…

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אחי היקר, אני בטוח שלא היית מתנגד לקבל טלפון מהרמטכ"ל לבוא לפגישה אישית. מצאת חן בעיניו. בא לו להיפגש איתך, והוא מודיע לך: "חייל, בהזדמנות חגיגית זו, כל הטפסים ברשותך, אתה יכול להחליט עכשיו כל החלטה, מה שתגיד קדוש. אתה קובע, אתה מחליט". שווה, לא?

Featured Products