ההומור של אלוקים
ההומור של אלוקים נשגב מבינתי ואני כמובן מוותרת בלי לצחוק מהבדיחה. לא מצליחה להבין את החשבונות שלו, אבל מאמינה שהוא יודע את העבודה שלו.
הראש שלי דוהר על מאתיים קילומטר לדקה מלא רעיונות ורצונות, אבל הדרך המשובשת של המציאות מאיטה אותי, לפעמים בולמת ואני נשארת בפול גז על ניוטרל, כמו תאונה בלתי נמנעת בין השאיפה להתממשות.
לפעמים זה אפילו מרגיש כמו עינוי סיני. אני מתכננת בראשי שלוש מאות פעולות, ובמציאות מוגבלת לידי אחת שבכלל לא תכננתי אותה.
בדמיוני אני כבר שמה מכונת כביסה, מורידה, מקפלת ומסדרת בארונות, מוציאה מהמקפיא בשר טחון לקציצות לארוחת הצהריים של מחר, קוראת את התהילים שהתחייבתי, מנסה להלחין איזה טקסט שאהבתי, לקבוע פגישה עם הרואה חשבון ותור לרופא שיניים לילדים ולהתקדם קצת בכתיבה. אה, ולעשות גם קצת יוגה כי כואב לי הגב. כל זאת ועוד דברים שעוברים לי בראש ואני מדמיינת לפרטי פרטים את סדר הפעולות, עד שאני מרגישה ממש צורך לקום ולעשות כבר. בפועל, אני יושבת מקורקעת לכורסא מניקה את התינוק וסובלת ממחלת הקוצים בכסא (כמו שאומרים בגן של הילדים מפאת הצניעות).
הפער הענק בין המחשבה למציאות גורם לי מועקה וסבל. הנפש החופשייה שלי עפה גבוה גבוה, ממציאה פרויקטים ורעיונות, חלומות ותקוות. ובמציאות, אני מרגישה שאני כמו טובעת בבוץ, מנסה להרים רגל אחת ועוד אחת, אבל כל צעד דורש ממני מאמץ בלתי רגיל, וזה עוד בלי להזכיר את המון ההפרעות שיש בדרך.
ועד שסופסוף אני מצליחה לעשות את אחד הדברים שתכננתי, הראש שלי ממשיך לטוס הלאה. ובעוד אני תולה את הכביסה אני חושבת על הפעולה הבאה, מה שאומר שאין כמעט רגע אחד ביממה בו אני מצליחה להיות בהווה וחיי מבוססים, בעצם, על דמיונות.
מאמרים נוספים בנושא:
לפעמים, אני מרגישה שהקדוש-ברוך-הוא מכוון את הדברים ממש כמו שהוא רוצה ובניגוד לתוכניותיי. התינוק נרדם ויש רגע של שקט. אני מחליטה לגנוב כמה דקות לעצמי ולתרגל נשימות ביוגה. איך שאני פורשת את המזרון, התינוק מתחיל לבכות. אחרי שאני מרדימה אותו שוב אני ניגשת לחתוך תפוחי אדמה לפירה, שיהיה אוכל לילדים לצהריים. הפעם מתאפשר לי לסיים את הפעולה בשקט ובנחת, ואפילו יש לי עוד כמה דקות פנויות עד שהם יחזרו מהמסגרות. אני מתגנבת על קצות האצבעות למזרון היוגה הפרוש מבעוד מועד, ואיך שאני עולה עליו אני שומעת בכי של תינוק. אני מחליטה לעשות ניסוי – יורדת מהמזרון הבכי נפסק, עולה – הוא שוב מתחדש, וחוזר חלילה…
ההומור של אלוקים נשגב מבינתי ואני כמובן מוותרת בלי לצחוק מהבדיחה. אני לא מצליחה להבין את תכניותיו וחשבונותיו של הבורא, אבל בהחלט מתחזקת באמונה שהוא יודע היטב את עבודתו.
פעם חשבתי שאני לא יכולה להתרכז ביצירה או כתיבה, כשכל רגע נחתך לי חוט המחשבה. עם השנים והתנאים של חיי, שנהיו מורכבים יותר, הגעתי למצבים שלא חשבתי שיש בידי את היכולת לשרוד אותם בהצלחה אבל נוכחתי אחרת.
אמירות וקביעות לגבי עצמי כמו, 'אני לא יכולה לכתוב בלילה כי אני עייפה', או 'אני לא יכולה לעבוד כשהילדים איתי' – התפוגגו עם השנים מתוך אילוצי החיים והוכיחו לי שאין דבר כזה שאין דבר כזה, ובעצם, אני לא יודעת כלום על עצמי באמת.
בסופו של דבר, ברגעים בהם אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר, אני פונה אל השם ומספרת לו כפי יכולתי באותו הרגע. מילה קטנה כמו "הצילו" או וידוי ארוך מהלב, בכל מקרה, העזרה לא מאחרת לבוא וההשגחה הפרטית בהירה יותר ככל שאני מרגישה שבורה יותר. העזרה מגיעה בכל מיני צורות. לפעמים, זו עצה טובה וברורה כשמש, שאני יודעת שזה הדבר הכי נכון לי עכשיו. לפעמים, זו עזרה פיזית של מישהי שמגיעה בהפתעה ועוזרת לי עם הילדים, או עם הבית. ולפעמים, באחת מתפוגג המתח בבית ואווירה נינוחה ומכילה שורה על כולנו.
ברגעי הלחץ הקשים אני רוצה לזכור שהעולם הזה הוא מעבר, מציאות האמת בעולם מוסתרת ברובה ואני, שתמיד אמשיך לרצות, יכולה לשמוח בהווה הקיים ולסמוך עליו שינווט את ספינתי המרגישה כמו טובעת לחוף מבטחים תמיד.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור