מכורה

פעם הייתי מעשנת. לא שתי חפיסות ליום וגם לא חפיסה, אבל כמות מכובדת בהחלט. הוריי היו מעשנים, אחותי הגדולה ובעצם כל החברה. אהבתי את הפוזה הזאת של הסיגריה ביד כמו איזה כוכבת קולנוע או זמרת מפורסמת. מתישהו בדרך הפסקתי. בהתחלה כדי לשמור על הקול, ואחר כך באו הריונות, הנקות, ילדים, ואפילו שסביבי עדיין היה עשן זה כבר לא היה שייך. וזה עוד מבלי להיכנס למובן מאליו – שזה ממש לא תורם לבריאות, אז שחררתי. זה לא היה קשה במיוחד, אני מודה, כנראה שאני לא כזאת תלותית אחרי הכל.

גם את החיבה שלי לאלכוהול אני שומרת על אש קטנה, למרות שצרכתי בעברי כמויות נכבדות של כוהל מזוקק כזה או אחר שלא היו מביישות אוליגרך סיבירי. לזכותי יאמר, שאני יודעת היטב מהו הרגע שבו הגעתי לגבול העליון שלי ועכשיו כדאי להפסיק לשתות לפני שאהפוך לנוזל צהבהב או אדמדם בעצמי.

אחרי התקופה שבה ניסיתי את ההשפעה של החומרים המזיקים השונים על הגוף שלי, הרגשתי שאני צריכה להתנקות. כל הדרכים בחיי הובילו אותי לחפש את ההתכנסות, ההרפיה והשקט, ועודדו אותי לצאת למסע חדש אל העולם האינסופי של תרגול היוגה. בהתחלה כחוג פעם בשבוע, ומהר מאוד פעמיים בשבוע ועוד יותר מהר כל יום ביומו. כשהחלטתי ללמוד הוראת יוגה התחלתי להתאמן שלוש שעות ביום מלבד הלימודים, הסדנאות והריטריטים.

בנסיעה שעשינו להודו, כדי להעמיק את האימון, התחלתי לשתות קפה שחור כל בוקר בבית הקפה הסמוך לאכסניה. ראיתי את יונתן מזמין את זה והתפתיתי לראשונה בחיי לנסות. בהתחלה זה היה פעם ביום אחרי ארוחת הבוקר, אבל עם השנים והשערות הלבנות השחיר השחור לשניים וגם לשלושה ביום, בעוד תה הצמחים הישן והטוב נדחק בבושה הצידה.

מאמרים נוספים בנושא:

אגודלים מכורים

הגנב מכף היד

המכורים
וידוי של מכור לשעבר
מכורים! חומר אמיתי למחשבה!

גנב הזמן, שמעתם עליו?

חוסכים זמן?

מכור ל… בוץ!

שורדי הפייסבוק

אחר כך באה התקופה של השוקולד המריר. לא יודעת איך זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מכרסמת חצי חבילה ביום ועוצרת את עצמי בכוח. גם הילדים הצטרפו לחגיגה, ואפילו הקטנטן מתהלך בבית וממלמל "מאיר, מאיר", גורר כיסאות ומצביע על הארון הגבוה בו מוחבא האוצר כדי למנוע גישה ישירה.

ובל נשכח לציין את האופיום להמונים – הלא הוא מסך המסכים, שגם לו הייתה תקופה לא קצרה שבה כיכב בחיי. סדרות ריאליטי נמוכות, קומדיות אמריקאיות או דרמות, חדשות ופרסומות, סרטים בדיוניים ומה לא. שעות על גבי שעות של זפזופ בשלט ואפילו שידורים חוזרים. העיקר למלא את הזמן, להיעלם, לא להיות, לא לדבר, לא לחשוב. לשקוע ולא לעשות שום דבר עד לשינה העריבה.

כל אלו ועוד אחרים שכמותם ליוו אותי בתקופות שונות בחיי. יש כאלו שזנחתי לאנחות ואחרים שחוזרים אלי מדי פעם, דופקים לי בדלת ומזכירים את קיומם כמו מבקשים ממני לתת להם שוב מקום בחיי. לעיתים אני פותחת פתח צר, מאפשרת להם להיכנס רק חצי הדרך, להישאר בשליטה, רק לטעום מעט מן העבר, לשחרר לעצמי, לאפשר לי להיות קצת רעה, אולי לסתום את החור עם עשן או נוזל צהבהב או שחור שמזכיר לי שפעם הייתי אדון לעצמי.

כי היום כבר החלפתי את כל אלו בהסנפות קטנות של ריח תינוק, או בהתבוננות שלעולם מפליאה אותי בכפות רגליים קטנות, בצחוקים על מילים משובשות של פעוטות, או בחיבוק קבוצתי גדול של קבוצת הכדורגל הקטנה שלי, בכמה רגעים של שקט בסוף היום עם בעלי ובשנת לילה טובה ולא מופרעת של שמונה שעות.

נשאר לי עוד משהו אחד, חזק ועוצמתי שמושך אותי ואני ממש לא יכולה עליו. אמנם הוא קטן, אבל נדבק אלי כל הזמן. כשאני לא איתו הוא עולה במחשבתי תכופות ואני יכולה ממש להתגעגע. רק בשבת אנחנו נפרדים לעשרים וחמש שעות עד צאת שלושת הכוכבים, אז קורה האיחוד המרגש מחדש. אפילו הילדים כבר רצים ודורסים את כל מה שנמצא בדרך רק כדי להספיק לענות כשהוא קורא, ובאוצר המילים המצומצם של הפצפון שלי הוא מככב ליד 'אמא', 'אבא' ו'אין סוללה'.

שנייה, יש הודעה בוואטסאפ. עוד סרטון עם כותרת 'מדהים. לא להאמין. חובה לראות!..'. עד כאן הפעם, אני הולכת להטעין אותו ואת עצמי. חייכן קורץ ואחד עם נשיקת לב אדום.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com