חבל על הזמן
הזמן טס בקצב מסחרר. המרדף אחרי הזנב של עצמנו מלווה בתחושה תמידית שלא הספקנו לעשות את מה שרצינו. שרון רוטר על המציאות המתסכלת של "חבל על הזמן".
אני מרגישה שהזמן טס בקצב מסחרר, כאילו נוזל לי מבין האצבעות כמו חול שאני לא מצליחה להחזיק ולשמור. במאבק שלי בזמן אני מובסת תמיד ונשרכת כמה צעדים מאחור, בלי יכולת אפילו לעקוב אחריו.
עד כדי כך המצב חמור, שפעמים רבות אני אפילו לא מצליחה להיזכר מה עשיתי אתמול בבוקר, ויש שעות שפשוט נעלמות לגמרי מזיכרוני…
המצב הבדיוני הזה הוא לא רק מנת חלקי, אלא נדמה לי שזה מצב גורף לכל שכבות האוכלוסייה באשר הן. ילדים, מבוגרים, נשים וגברים – כולנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו בתחושה תמידית שלא הספקנו אפילו רבע ממה שרצינו לעשות.
האינטנסיביות הזאת מתסכלת, לעתים, וגורמת לעומס מאוד גדול שמכביד על המוח ועל כל המערכות בגוף. מתוך המצב הגופני והנפשי שלי, קורה שאני מתבלבלת ומפרשת התרחשויות שאמורות להוסיף טוב ככאלו שרק מפריעות לי בחיים.
כך, למשל, בשבוע שעבר הילדות שלי חזרו הביתה מבית הספר והגישו לי בעליצות הזמנה לערב אימהות ובנות, שצריך להתקיים ביום חמישי בחמש וחצי אחר הצהריים. "אוי לא" חשבתי לעצמי ואולי גם מלמלתי משהו מתחת לשפם, הילדות שלי, שכבר מכירות את אמא שלהן, התחילו להתחנן אלי שאסכים לבוא. "אמרתי לך שהיא תתבאס" אמרה הקטנה לגדולה, וליבי נמחץ בקרבי.
מצד אחד, כעסתי על בית הספר שמאלץ אותי בזמן כה לחוץ לפני שבת, ובשעה לא נוחה שבה בעלי עדיין לא חוזר מהעבודה, ויש עוד אחים קטנים לדאוג להם – לעזוב את הכל ולהתייצב בבית הספר. הרגשתי מצומצמת ובעמדה לא נוחה מול הבנות שלי. "כולן יהיו שם וידברו על זה למחרת" התחילה בתי עם המניפולציה הרגשית, שלמדה כמובן ממני ושעובדת עלי מיד.
מאמרים נוספים בנושא:
מיותר לציין, שהסכמתי בסוף ואפילו הזמנתי בייביסיטר ונסעתי בשיא הפקקים לערב אימהות ובנות, שבסופו יצאתי עם צפצופים באוזניים מרוב טונים גבוהים ודציבלים של צרחות של בנות צעירות.
א-ב-ל, בסופו של דבר הבנות שלי נהנו, אני זכיתי להתרענן מעבודות הבית, עשינו פעילות מגבשת ביחד, וגם זכיתי להיות קצת בבית הספר, לפגוש את האימהות והילדות ולהרגיש את האווירה שבה בנותיי מעבירות חלק גדול מיומן.
פעמים רבות חוזר לו אותו הדפוס בו אני "מחויבת" לעשות משהו שנראה לי טרחה, אך בסופו של דבר, אני מבינה את כל הטוב שהיה טמון בתוכו.
אותו דבר קורה לי עם דברים שבקדושה, כמו קריאת "תהילים". כל פעם שאני מקבלת הודעת וואטסאפ עם בקשה להתפלל לרפואת מישהו ולקרוא עבורו פרק תהילים, האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתעלם. נכון, לא נעים לומר זאת בקול רם וזאת חתיכת אגואיסטיות חצופה, אבל וואלאק, אני מקבלת הרבה מאוד הודעות כאלו ומיד מרגישה כאילו צריך לעצור הכל עכשיו ולקרוא ולהתכוון, כי אם אשאיר זאת לאחר כך קרוב לוודאי שאשכח. אני קוראת את הפרק בחוסר סבלנות, ומיד לאחריו משחררת אנחת רווחה ומרגישה שהוספתי מעט טוב לאותו אדם חולה שאולי יהיה לי חלק קטן בהבראתו.
כל אימת שנפתחת קבוצה בוואטסאפ של תהילים מחולק, אני לוקחת על עצמי ברגשות מעורבים כמה פרקים לזמן מוגבל ותמיד, אבל תמיד, אני מרגישה שאין לי זמן להגיד את אותם שלושה פרקים קטנים.
יש לי זמן לשוטט מעט באינטרנט ולהתעדכן בחדשות, או לדבר עם חברה בטלפון או לשבת בשמש כמה דקות לנוח, אבל לקרוא שלושה פרקי תהילים אין לי זמן. זה ממש לא נכנס בלו"ז. אז אני מבקשת בקבוצה שמישהי תיקח ממני פרק או שניים, ומיד מתחילה שרשרת של התנצלויות בה כולן מתוודות שגם להן אין זמן ממש לקרוא והן לרוב משלימות את הפרקים שלהן בבת אחת פעם בשבועיים…
בהסתכלות מדויקת יותר, אני מבינה שאני לא במלחמה או תחרות עם הזמן, אלא שאני שוגה בתפישה שלי. כי בעצם, הזמן הוא בסך כל הבחירות שאני עושה בטווח המוגדר של היממה. אין דבר כזה בזבוז זמן, יש דבר כזה בחירה שגויה. אין דבר כזה חוסר יעילות או יעילות מרבית, יש ברכה או אי ברכה בזמן.
ובסופו של יום, אני תמיד עם ידי על העליונה ומרגישה שרוב הבחירות שעשיתי היו לתועלת, לצמיחה ולגדילה, רק חבל לי שבדרך עברתי כל כך הרבה ייסורים, התלבטויות ופחדים שבלבלו אותי מלהבחין ולראות את הטוב בכל דבר, בכל רגע ובכל שנייה של היממה.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור