לזכור ולשמור

לפעמים אני שוכחת מאיפה באתי. זה כאילו עברי נמחק לי ואיני זוכרת יותר את אותה הילדה/ נערה שהייתי.

לרוב זה משרת אותי נאמנה, עוזר לי לחיות בהווה ולא לעשות אידאליזציה של העבר, כמו להתרפק עליו בגעגועים. או לא לפעול בדרך מסוימת בגלל משהו שקרה לי, או לזכור מי פגע בי ולמה ולעולם לא לשכוח.

העבר – כבודו במקומו מונח. עכשיו, אני משתדלת לחיות בהווה. או כמו שבעלי אומר, "די. היה. נגמר".

אבל לפעמים שכחת העבר נמצאת בעוכריי, במיוחד כשהיא הופכת אותי ללא רגישה, אטומה ועיוורת לסביבה שלי. זה יכול לקרות עם הילדים, כשאני בעצם שוכחת לגמרי מה זה להיות ילדה או נערה, שוכחת את הבלבול, התלות, חוסר היכולת לראות את המציאות בפרופורציה, ומתייחסת לילדיי כאילו הם אנשים בוגרים כמוני. אילו רק יכולתי להציף כמה זיכרונות או תחושות מהילדות, הייתי מבינה אותם יותר, מצליחה להכיל, להיות רגישה ולא לכעוס עליהם כל כך הרבה.

ויש גם שכחת העבר שלי כאדם שאינו מאמין במציאות אלוקי היהודים, שאינו מאמין בתורה ואינו שומר מצוות. כן, כזאת הייתי, ולרוב אין טעם באמת להיזכר בכך. הפערים בין החיים ההם לאלו של היום גדולים מדי. דרך החיים והתפישות כה שונות, עד שהצפה של העבר אין בה טעם או תועלת.

מאמרים נוספים בנושא:

מה דעתכם על עכשיו?

רק להיות

תחיו את הרגע

מחכה לרגע הזה

רגעים מיוחדים

כל רגע נחשב

רגעים מכריעים

אבל לפעמים, מרוב ששכחתי מאיפה באתי אני שוב הופכת לאטומה, במיוחד כשלרגעים אני לא מצליחה להבין את אלו שנמצאים במקום הזה היום.

"איך אפשר לצאת מהבית עם טייץ וגופייה? היא לא מובכת? מרגישה עירומה?", אני תופסת את עצמי תוהה באמת, כאילו מעולם לא יצאתי מהבית לבושה כך.

"איך אפשר לחיות בעולם שלנו בלי אמונה? הוא לא מרגיש נורא לבד?", ליבי יוצא אליו ושוב אני שוכחת את הימים בהם הייתי 'לבד' ולא הרגשתי באמת בודדה.

"איך אפשר לאכול את החיה הטמאה הזאת? או את היצורים מהים?", אני נגעלת ושוכחת את השולחן של סבתי שתחיה, שעד היום מצטערת שאני לא סועדת אצלה יותר.

"יו, מסכנים אלו שכל שבת צריכים למצוא מסלול טיול מקורי ומסעיר ולחזור מותשים לתחילת שבוע חדש", אני מתנשאת ונסמכת על בועת השבת שלי, כששבתות העבר בהן גם יצאתי לעבוד לעתים נזנחות אי שם בחלק האחורי של התודעה, למרות שממש לא הרגשתי אז מסכנה.

"איך הם לא מבינים שהאויבים שלנו הם לא כמונו?", אני מבקרת את זו שדעתה שונה ממני, מוחקת לגמרי את כל ההפגנות בכיכר רבין (אז מלכי ישראל) בהן לקחתי חלק.

יש למוח שלנו יכולת מופלאה לעשות "דיליט" מוחלט, כדי לאפשר לנו להתמודד עם המציאות. טוב להכיר את הנטייה הזו ואף לאמץ אותה לתועלת שלנו. אבל כשמחיקת העבר לא מאפשרת לנו להיות בני אדם רגישים לזולת, מבינים, מכילים, מקבלים את האחר ודנים אותו לכף זכות, אזי עלול להיווצר בנו מקום  מסוכן, אדיש או מתנשא, שלא מאפשר לנו באמת לתקשר ולהתחבר עם השונה מאיתנו.

אז לפעמים שווה להציף גם את מה שלא כל כך רוצים לזכור, רק כדי להרוויח את היכולת להבין ולקבל. בשביל היכולת לראות נקודה טובה בכל אחד. בשביל האחדות והאהבה. בשביל הבית שלנו, הילדים ובני הזוג. בשביל המשפחה המורחבת, הקהילה, העם שלנו. בשבילנו ובשביל השם יתברך. לזכור ולשמור.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com