ארבעים שנה בדרך לאומן

קיץ תשל”א.

החסיד היקר רבי שמואל שפירא זיע”א חזר ממקום גלותו בארצות הברית הרחוקה, אחרי חמישה חודשי שהות לצורך קבל מעמד מיוחד, כזה שיקנה לו אפשרות להגיע לציונו של רבי נחמן מברסלב באומן. אך למרבה הצער, דווקא לאחר שכבר היה בידו דרכון אמריקאי מתאים לא אושרה בקשתו אצל השלטונות הסובייטים לקבלת אשרת כניסה לברית המועצות, והוא נאלץ לחזור לביתו שבירושלים כלעומת שבא.

למרות האכזבה המרה, הרי שהתפילות התגברו והתעצמו, זה כבר עשרות שנים שלא עובר יום ולא נאמרת תפילה וללא שהוא מתחנן ומבקש מלפני בורא העולמים שיזכה אותו לפחות פעם אחת בחיים להגיע לציון הרבי, שהבטיח תיקון נצחי למי שיבוא על קברו ויאמר שם את התיקון הכללי.

מספר חודשים לאחר שחזר לארץ, בחודש תמוז תשל”א, אירעה התפתחות מפתיעה שסללה את דרכו של רבי שמואל לאומן.

היו אלו מספר חסידים שניצלו את חוסר ניסיונו של סוכן נסיעות בריטי, שלא היה מודע לקשיים שהרוסים מערימים על המבקשים להגיע לאומן, והוא שלח לתומו בקשה לקבלת ויזה עבור קבוצת חסידים ובתוכם רבי שמואל שפירא.

למרבה הפלא, הבקשה התקבלה במלואה ובידי החסידים המאושרים הייתה ויזה תקנית המקנה להם אפשרות להגיע עד לקייב.

הנסיעה עבור חסיד כמו רבי שמואל שפירא לא הייתה קלה בכלל. כך פגשו אותו הנוסעים בשדה התעופה בווינה, כשהוא מהלך עקב לצד אגודל, מחזיק בידו של המלווה רבי יהודה ליכטר, בעוד ידיו מכסות את עיניו כאילו עיוור הוא מבטן ומלידה. גם כאשר הגיעו לקייב עצמה, בעודם מתמודדים עם הפחד והמורא שהטילו עליהם שוטרי הק.ג.ב. לא הסיר רבי שמואל את ידיו מעיניו.

הם הגיעו לבית המלון “דנייפר” במרכז העיר קייב בשעת לילה מאוחרת, אך לא רבי שמואל ייתן תנומה לעפעפיו. הרי הוא נמצא בדרך לצדיק שציווה והזהיר מאוד על קימת חצות…

למחרת היום התחיל המלווה שלו – רבי יהודה ליכטר, בהשתדלות מעשית למען הגשמת מטרת הנסיעה ולהגיע לאומן, עיר הגעגועים. למרות שהאשרה שבידם לא אפשרה להם את ההגעה לאומן, הוא ניסה את מזלו ופנה לנציג ה’אינטוריסט’ בבקשה ‘תמימה’: “אנחנו רוצים לבקר באומן!”

הפקיד שמע את הבקשה בפנים חתומות והשיב בצורה לקונית שהם יבדקו את הדבר. “אחרי הצהריים תקבלו תשובה” אמר. אפשר לשער את המתח שאחז בחסידים שהשקיעו כסף רב וטרחה גדולה ומסרו את נפשם עד לכאן. רק בסוף היום הגיעה התשובה המיוחלת: “מחר, בבוקר, ניקח אתכם לאומן”.

כל הלילה לא הצליחו השניים להירדם, גם מרוב ההתרגשות וגם מרוב פחד שמא הרוסים לא יעמדו בהבטחתם, ובמקום לאומן יגרשו אותם אל מחוץ למדינה כפי שכבר עשו בעבר לחסידים אחרים.

ההבטחה התקיימה.

בשעת בוקר מוקדמת הגיע רכב שרד גדול ומפואר שהוביל את החסידים לאומן. הרכב מגיע לרחוב פושקינה פינת בילנסקי, רואים כבר את שער חצר הציון ממול, אך המניעות עדיין לא פסקו. בעלת הבית לא מאפשרת להם להיכנס ללא אישור רשמי מטעם השלטונות. שני החסידים אינם מאבדים זמן, ומתחילים באמירת התיקון הכללי בתוך שער החצר. מי יודע אם יזכו להיכנס פנימה, בינתיים מה שבטוח בטוח…

לאחר מכן הם נסעו לבית העירייה, שם הושג המסמך הדרוש. סוף סוף מצא רבי שמואל את עצמו פוסע בד’ האמות המקודשות, שיא געגועיו, כיסופיו ותפילותיו מאז התקרבותו לברסלב לפני עשרות שנים.

רבי שמואל ניגש בחרדת קודש לעבר המרצפות המציינות את מקום הציון, התחיל ב”הריני מקשר” והמשיך באמירת התיקון הכללי, מילה במילה, כשהוא מנסה לשווא לכבוש את התרגשותו והרגשת הקדושה הגואה בקרבו, “לקדו….שים אשר בא…רץ ה…מה…” ואז פרץ בבכייה נוראה, נחלים של דמעות שהיו כבושים בתוכו שנים על גבי שנים פרצו החוצה, בבת אחת הפכה החצר ליורה רותחת כשהוא לא מצליח להירגע זמן רב.

הוא בקושי הצליח לסיים את התיקון הכללי עם התפילה שלאחריה, ועוד תפילות ובקשות, שהוא לא שם לב לכל מה שקורה סביבו, גם כאשר הנהג החל להפציר בו על שהשעה מתאחרת והם צריכים לחזור לקייב, לא הצליחו לנתק אותו ממקור חיותו.

כשיצאו מהחצר, פנה רבי שמואל לרבי יהודה ליכטר ואמר לו, “ארבעים שנה אני מחכה ומייחל ליום הגדול והנורא הזה…”

רבי שמואל שפירא זיע”א