החג הזה אני שמחה!
ממש מתחשק לי להיות שמחה, ולהישאר כך. שלא תטעו, אני נלחמת בשיניים על הזכות הזאת בכל רגע. שרון רוטר שרה, רוקדת ולא מוותרת, כי החג הזה היא רוצה להיות שמחה!
אחחח, סוכות. אחד החגים אם לא החג בהא הידיעה!
אז נכון שאובייקטיבית אין לי ממש סיבה להתענג עדיין, כי אני שוב בסרט של העמל המייגע שלפני, והכל בלחץ ובבהילות. שוב הניסיון לפצח תפריט מקורי שעדיין לא טעמנו במרתון של משחקי השפית בו אני רצה מתחילת החודש. שוב השלמות קניות במכולת, ועוד פעם ספונג'ה עם מלא מים, ולהספיק כמה שיותר כביסות, ולזרוק עוד שקית מלאה של אשפה…
אבל איכשהו השנה, אולי בגלל מזג האוויר הנעים ואולי זה עדיין ניחוח בישומו של המלך שבשדה, השנה אני מרגישה שאני קצת מעל הכל, שהלחץ וכל הטירוף מסביב לא באמת נוגע בי, לא מזיז אותי, מטלטל אותי כמו שקורה בזמנים כאלו.
לא, אני לא איזו מוארת וברור שיש נקודות שבהן אני מתעצבנת, נלחצת, מתעייפת ומתקרבנת (ההטיה החביבה עלי מלשון קורבן). אבל כל אלו מתבטאים לרגע ולא באמת משפיעים על מצב הרוח הכללי. ממש מתחשק לי להיות שמחה, וגם להישאר כך, ואני נלחמת בשיניים על הזכות הזאת בכל רגע.
לפעמים זה קל יותר, כמו בזמן הקדוש של החג שבו אפשר סופסוף לנוח על זרי הדפנה ופשוט להתענג על יופייה של הסוכה. אבל גם לפני זה, בזמן שכביכול יש פחות הרמוניה, בזמן שהכל עוד מבולגן ולא ברור איך ומתי זה הולך להסתדר, גם בתוך הרגעים הללו של ההסתרה (ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה) גם שם אני רוצה להיות שמחה.
אז אני שרה, מלא ובקול רם במיוחד. ואני שמה מוסיקה קצבית וטיפשית ובווליום גבוה. אני לא חושבת על מה יש לי עוד להספיק או על מה שנשאר. אני מנסה להיות ברגע הנוכחי. וגם אם התינוק מושך בחצאית כשידיי טבולות בתערובת של קציצות הדגים, אני מנסה להסיח את דעתו בנחת. ואם זה לא עוזר, אז שאגה קלה לבנות הגדולות, שאגה בטון של כאילו כעס כשבפנים הכל נשאר רגוע, ובתום המשבר אני מיד חוזרת לכור מחצבתי, לשמחה.
מאמרים נוספים בנושא:
הגילוי הזה, שאפשר להיות שמחה כמעט בכל מצב (ושלא יעמידו אותי בניסיונות קשים ח"ו) מחזק אותי ועוזר לי להחזיק את הראש מעל למים, ואפילו לקפוץ קפיצות די חינניות, כמו דולפינה בתחילת אימוניה.
אומנם הפרס שלי הוא לא דג בפה (והלוואי שהיה די בפרס של דג בצלחת), אבל כשאני מצליחה להחזיק בשמחה זה בהחלט ממלא, מחזק ומעצים אותי, כך שאני מדורבנת להמשיך ולא לוותר לו ליצר הרע שאורב לי בתחבולות ותחפושות בכל פינה.
אז אני ממשיכה לשיר, כשהמלפפון הוא המיקרופון והמגב הוא הסטנד. ואני מפזזת בבית בצעדי ריקוד, חוטפת כל ילד שנקרה בדרכי וסוחפת אותם למעגל פרוע. באיזשהו שלב סיבולת הלב-ריאה הרעועים שלי מכריעים אותי, אבל הילדים כבר בשוונג ואותם אי אפשר לעצור. "יאללה", אני מעודדת את המשך החגיגה מהצד, תולה כביסה ושורקת שריקות שלא היו מביישות אוהד כדורגל מושבע.
בעלי חוזר הביתה מהעבודה ונדהם. הוא רגיל לחזור בשעה כזו ולמצוא בית נקי ומסודר, תבשילים מסודרים כמו חיילים על השיש במטבח, הילדים יושבים נזופים ואומללים באיזו פינה ומחכים שהרצפה תתייבש, ואשתו לא מעזה להישיר אליו מבט כדי שלא יראה את התסכול והעייפות בעיניה. במקום זאת, אני מקבלת אותו בחיוך, הילדים צוחקים והבית והבלגן עולים על גדותיו.
"מה קרה?" הוא ממלמל כלא מאמין, ואנחנו סוחפים אותו למעגל של "אומן ראש השנה שלי עולה על הכל"…
רגע לפני כניסת החג, אני כבר עייפה. הדד ליין מתקרב ולא הכל הושלם. אני מתפתה להיכנע למצב ולשחרר קצת את אווירת ההתעלות, ממילא עוד רגע היא תחזור בזמן המופלא של הדלקת הנרות.
מגיע לי לכעוס קצת, לשחרר קיטור. עבדתי קשה ובתנאים מורכבים, והצלחתי רוב הזמן לשמור על מצב רוח טוב. אז עכשיו, רגע לפני, מה כבר יקרה אם ארשה לעצמי לשלח זעמי בסובבים?
אני עוצרת רגע ומדמיינת את האנרגיה השלילית שמתפזרת ומשחירה את כל הטוב. בחישוב מהיר, אני מבינה שזה לא כדאי. אולי אשתחרר לרגע אבל הריקושטים לא יאחרו להגיע, ובסופו של דבר אסבול ואתחרט. שווה לי להחזיק מעמד עוד קצת, עוד חיוך על השפתיים.
אחרי שאני יוצאת מהמקלחת אני כבר יודעת שהכרעתי את המערכה. בחג הזה אני אהיה בשמחה!
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור