דמיון במינון הנכון

מה נעשה עם הדמיון הזה? אותו כלי שאני מבקשת להפעיל בפול ווליום בשעת היצירה, דווקא מפריע לי כשהוא מופעל במידה מוגזמת בחיי היומיום.

על פניו, לכשעצמו, אין בו כל רע ויש בו אפילו הרבה טוב, במיוחד אם משתמשים בו לקדושה כמו לדמיין את סיפורי התורה או את עצמנו עולים במדרגות הקדושה.

עצם המילה "דמיון" מעלה בנו קונוטציה חיובית וקסומה, כי הוא מעל לטבע, לזמן ולמקום, ומייצג את כל מה שהמציאות לא יכולה לאפשר לנו כרגע.

אבל זאת בדיוק עלולה להיות גם נקודת התורפה שלו, כי כשהוא יוצא משליטה (ולצערי זה קורה אצלי הרבה מאוד, אולי ברוב שעות הערות שלי), אז הוא מתפרץ ומשתלט על המציאות הפשוטה וגורם למחשבות שלי להתנפח עד שהראש שלי עומד להתפוצץ.

אם נניח בעלי זורק לי איזו משפט כמו: "למה קנית את הוופלים האלו? אמרתי לך שאני לא אוהב אותם". אני בתגובה מיד שומעת דבר ביקורת במילותיו ומתחילה לחשוב, 'איך הוא לא מעריך את כל מה שאני עושה, זה ממש לא יאומן…אני עושה כל כך הרבה והוא מתקטן איתי על ופלים? איזו חוצפה… הוא לא יודע שעכשיו יש תקציב מצומצם ואני מנסה לחסוך ולקנות כמה שיותר בכמה שפחות? ובכלל, הוופלים האלו נועדו לילדים והם דווקא כן אוהבים אותם!… אם יש לו בעיה אז שימצא זמן וילך לקנות בסופר, נראה אם הוא הוא יצליח יותר טוב ממני…"

מנקודה זו הרגש כבר מתחיל לפעול ולעבור בעצמו את כל קשת הרגשות: מכעס לעלבון, להשפלה, להתקרבנות עצמית, למסכנות ושוב לכעס וחוזר חלילה… והמידות גם כן מתמתחות בהתאם כשהגאווה שלי מתנפחת – "אני? הוא יגיד לי? למה מי הוא לחשוב שהוא יודע יותר טוב ממני? הוא בכלל יכול להצליח יותר ממני?…' והשליטה מתעצמת וכך גם תחושת ה"כוחי ועוצם ידי" – אני יודעת ויכולה הכל…

מאמרים נוספים בנושא:

אחי, אל תהיה מדומיין

כשהמנהל הוא הדמיון

על כנפי הדמיון

חלון יפה

באתי להציל את העולם

פרדוקס התקווה

כך מתגלגל לו הכדור ותופס תאוצה, וברוח הגדולה של הסערה שנוצרת בתוכי מתלקטים יחד עוד זרד ועוד אחד, כמו הקוצים המתגלגלים ברוח בסרטי המערבונים במדבר, עד שנהיה כדור כל כך גדול ועצום שמתרסק עלי ואני מאבדת כל אחיזה בחיי. במקרה הטוב, אני שותקת וטובעת עם עצמי, עד שיש לי רגע של הארה בו אני פונה לבורא עולם בבקשת "הצילו", רק אז אני מצליחה להתאזן מעט, לעמוד על הרגליים ולקבל מעט "מוחין" והפרופורציה חוזרת.

במקרה הרע, אני מחזירה לבעלי תשובה (ואחת לא נעימה במיוחד), ואז הדברים כבר תלויים באוויר ואי אפשר לחזור אחורה. גם אם אתקן בעתיד, עדיין, הארומה של הריח הרע תישאר באוויר בינינו. הוא מצדו כמובן לא מבין מה הבעיה במה שהוא אמר, ולמה אף פעם אי אפשר להגיד לי כלום… הוא הרי לא התכוון לבקר, הוא רק רצה להגיד לי לא לקנות את הוופלים האלו, או אולי לרמוז לי לא לקנות רק בשביל הילדים אלא לקנות גם משהו במיוחד בשבילו ולטעמו. אבל הדמיון שלי עשה מהכוונה הפשוטה שלו מטעמים, לקח את חומר הגלם ובישל שם ארוחת שחיתות, ואחר כך גם השאיר את המטבח הפוך ואת כל הכלים המלוכלכים בכיור.

הסוד הוא – לא לתת לדמיון להתנפח יתר על המידה. לשים לו מעצור בזמן. לא לתת לו להתרחב. להשאיר אותו בקטן, בסיבות הפשוטות ולפעול בניקיון, בלי כל הטררם מסביב.

גם בחג החנוכה יש אספקט כזה של דמיון מתרחב בגדלות, ולעומתו קטנות וצמצום שמנצחים בסופו של דבר.

היוונים מסמלים בתרבותם את הדמיון – במיתולוגיה היוונית בה הם מאנישים את האלים ובוראים כל מיני חיות ויצורים קסומים, בהתעסקות שלהם בחיצוני, בחכמות ה"נאורות" שלהם (נאור שבא נגד האור, נגד התורה). והנה, מולם פך שמן קטן, מצומצם ובלי פאסון, שמצליח לגרש את כל החושך הגדול הזה בקטנות שלו.

אני מאחלת לכולנו שנזכה לא להתנפח ולהתרחב, שנישאר מחוברים ליחידה הקטנה בתוכנו, נאמנים לה, לשקט שלה, לאמת שבה, ונגרש את כל החושך שיש בעומס כדי לגלות את האור הקטן החבוי שם, אמן!

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com