לא תמיד יודעת
כשאתה לא יודע, פחות אכפת לך. כי אז מה אם ההם אמרו? ואז מה אם הילד לא הוציא מאה במבחן? ומי אמר שזה מה שבאמת חשוב? שרון רוטר, לא תמיד יודעת.
ככל שהזמן עובר אני מבינה כמה שאני לא מבינה ולא תמיד יודעת. נכון, זאת לא בעיה לומר את זה וכל אחד אחד לפעמים מרגיש את זה פה ושם. אבל אצלי, זה מרגיש יותר כמו משהו קיומי, חלק מהיומיום.
אני קמה בבוקר עם תחושה של לא יודעת וכך גם הולכת לישון. בלילה, מתוך השינה אני מרגישה את המאבקים שמתחוללים בתוכי, המאבקים בין הטוב לרע ובין קודש לחול. בלילה אני מאפשרת לדמיון שלי להשתולל. ביום, לעומת זאת, קשה לי לסמוך עליו, לפעול על פיו בידיעה שזה בסך הכל דמיון.
קשה להודות בחוסר הידיעה. קשה להרגיש שאין באמת שליטה, שאי אפשר להישען על עצמנו, על הידיעות שלנו, המחשבות ותפישת המציאות. זה קצת כמו ליפול אחורה ולסמוך שאיכשהו לא תקבל מכה.
אבל מצד, שני זה גם מאוד משחרר. כשאתה לא יודע אתה מנוע מלגבש דעה, אתה מרפה מהמציאות וממה שהיא מזמנת, ומנסה לא לשפוט או "לקנות" את מה שהיא מוכרת לך באותו רגע. כשאתה לא יודע, אתה יכול להיות קצת יותר שווה נפש ולא לקחת הכל ללב. כשאתה לא יודע, פחות אכפת לך. אז מה אם ההיא אמרה? אז מה אם אמרו שחייבים? אז מה אם הילד לא הוציא מאה במבחן? מי אמר שזה מה שבאמת חשוב?
בכל אופן, יש דברים מסוימים שאני כן יודעת.
אני מודעת לרגשות שעולים בי לנוכח סיטואציות מסוימות. אני מודעת לרגש הקנאה, הבושה, הרצון לשליטה, הרצון להגדיל את עצמי ואת ישותי, הכמיהה לאהבה, להיות בסדר, המורא הגדול שיש לי מבני אדם, הכעסנות, התאוותנות לכסף, למעמד, לכבוד ולכל שאר הרעות החולות. הרגשות הללו אמיתיים.
אבל פעמים רבות אנחנו מעדיפים לא 'לספור' אותם. להתעלם, לא למדוד. למה? כי קשה להודות באמת של עצמך, בפגמים שלך. הנטייה הטבעית שלנו היא לכסות עליהם ולנסות למצוא מישהו אחר להאשים אותו בהם. ממש כמו בגן עדן אחרי שאדם הראשון אכל מעץ הדעת. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבני האדם פשוט זרקו את כדור האחריות על מישהו אחר: "האישה אשר נתת עמדי" – היא האשמה, בגללה אכלתי (בראשית ג' יב').
מאמרים נוספים בנושא:
גם אם יש צדק בדבריו והם נכונים, עדיין, יש מקום להודות קודם כל על החלק שלו בכל הסיפור, במיוחד אחרי שהקב"ה פותח לו את הפתח בעזרתו הוא מכוון אותו לעשות חשבון נפש (כששאל אותו את שאלת ה"אייכה"? המפורסמת). כי עד כמה שזה קשה להודות בפגם שלנו, ועד כמה שהנטייה הטבעית רק צורחת לנו במוח – 'תברחו!', כך האפשרות לקחת אחריות ולהודות בפגמים שלנו משחררת, בדיוק כמו בדוגמה לעיל.
במקום לחפש כל הזמן אשמים, לתרץ תירוצים ולסבר את האוזן שלנו שאנחנו בעצם בסדר, אפשר פשוט לומר, 'נכון, אני באמת קנאית חסרת תקנה ולא משנה כמה אני מנסה לעבוד על המידה הזו, אני עדיין מקנאה מדי פעם. לכן אמרתי ועשיתי זאת וזה היה נמוך מצדי…' את כל המחשבות הללו צריך לעלות לבורא עולם, בדיוק כמו שבספירת העומר בודקים ועושים חשבון נפש על המידות שלנו ומעלים את עמר השעורים (שזה מאכל בהמה), כי גם בנו יש את הבהמה הזו בתוכנו ואותה אנחנו צריכים להעלות למעלה, לבורא עולם, כמו שאומר דוד המלך ע"ה "בהמות הייתי עמך" (תהילים עג כב). ולא סתם בהמה, אלא עמך, עם הקב"ה.
מתוך הווידוי על האמת אני מבקשת עזרה ממנו, שיעזור לי להתגבר כי אני לא מצליחה לבד. ניסיתי ואני נופלת בזה שוב ושוב. אני לא מספיק מאמינה שמה ששלי הוא מדויק ממנו, ומרגישה כל הזמן בחוסר. אני מבקשת ממנו שיחזק לי את האמונה שמה שיש לי זה מה שצריך להיות לי ותו לא. אם אחרי כן אני עדיין ממשיכה לקנא, אז אני מבקשת ממנו שיבטל ממני את הרצון למשהו שיש למישהו אחר (רצון שנובע לפעמים מתחושה של שליחות שעדיין לא גיליתי אותה, או כישרונות שלא באו לידי ביטוי, או פשוט רצון לחלקת אדמה משלי בארץ הזאת).
יום זה, יום ל"ג בעומר, היום שבו הסתלק הצדיק רשב"י – התנא רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, הוא יום שכולו שמחה. כי בהסתלקותו הוא תיקן פה כל כך הרבה ניצוצות, וגם את תלמידי רבי עקיבא הוא תיקן, לכן פסקו באותו יום מלמות. אורו עדיין ממשיך להאיר כל הזמן, כי אמרו חז"ל שצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואפשר להישען על ההבטחה שגילה לנו רבי שמעון: שלא תישכח תורה מישראל!
לכן אני מבקשת שלא לשכוח כל יום ויום שאני באמת לא יודעת, שרק הקב"ה יודע ורק עליו אני יכולה לסמוך, שאני פגומה וחסרה ושאת כל זה אני צריכה לשלוח למעלה, כמו את עומר השעורים. לשלוח אל הבורא שיתקן את הבהמה שבי, ועל ידי הווידוי באמת מלמטה, בעזרת השם, יחוסו עלי גם מלמעלה עד שנגיע לתכלית התיקון, מוכנים למתן התורה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור