להתראות, חבר

הלב שלי נשבר.

זוכרים את א"ל (לולי (ה)אפרוח)? כן, האפרוח החמוד שהבן שלי הביא הביתה, זה שבהתחלה סירבתי בכל תוקף להכניס הביתה אבל אחרי שנפגשנו התחברנו כאילו אנחנו מכירים שנים? כן, עליו אני מדברת.

ובכן, ביום רביעי הוא הפך לבן משפחה וביום חמישי בערב כבר מסרנו את א"ל המקסים למשפחה מאמצת. הוא היה אצלנו רק יומיים, אבל איכשהו התחברנו אחת לשני. האפרוח הקטן שלי היה הולך אחרי בכל הבית ואוסף פירורים בדרך. ותשמעו, הוא היה חד כתער. הוא גילה את הדרך בה לא אוכל לעמוד בפניו, ופשוט, ארים אותו על הידיים שלי. כן, בכל פעם שהוא צייץ-צווח, רצתי אליו.

כשרחצתי את הילדים לפני השינה, הבאתי אותו לחדר האמבטיה שישמח קצת את הילדים, והוא עשה את זה ובגדול. הוא, כדי לשמח ולהצחיק – למרות שהוא לא ידע שזה מה שהוא עושה, ניסה לטפס לי על הרגל. בשלב כלשהו, הוא אפילו הצליח, עמד על הרגל שלי והסתכל עלי עם מבט של 'הלו רחלי, אני כאן! למה את לא מרימה אותי?!'

אפילו כשעבדתי, ראיתי כמה הוא מחפש את קרבתי. הוא כל הזמן היה מטפס על הרגל שלי. גם כשעבדתי מול המחשב. תראו את התמונה למטה, אתם מתארים לעצמכם כמה קשה היה לצלם אותו, להכניס את המצלמה מתחת לשולחן מבלי שאראה מה אני מצלמת? אבל אחרי 100 ניסיונות, תודה לא-ל, זה הצליח.

היינו מאוהבים, האפרוח הקטן שלי ואני.

אה, כמעט שכחתי. בפעם הקודמת סיפרתי לכם שאם הוא יצייץ בלילה אני מסוגלת לקחת אותו איתי למיטה, אז זה מה שקרה. בשעת בוקר מוקדמת, שש ליתר דיוק, הוא התחיל לצייץ בקול, ואני כמו שאתם מכירים אותי לא בדיוק אדם 'נורמאלי' בשעה שש. אני צריכה לפחות עוד חצי שעה כדי לחזור לגרסה האנושית שלי מהזומבית של הלילה. כי אם לא, אני די מפחידה. זוכרים את "מותחן" של מייקל ג'קסון? זוכרים את הזומבים המפחידים שיוצאים מהקברים וגוררים את הגוף החצי מפורק שלהם? ככה אני נראית כשאני קמה בשש בבוקר.

מאמרים נוספים בנושא:

סיפור של אפרוח

אני רוצה להרגיש אהבה

אהבה, זה מה שצריך

כל העניין שלנו הוא רק אהבה

עולם של אהבה

סיפור אהבה פשוט

כן לאהבה!

אהבה שאינה תלויה בדבר

סולם האהבה

אז עטפתי אותו במגבת המטבח העדינה שתרמתי לו, הנחתי אותו לידי והוא פשוט נרדם. זה היה גם הבוקר בו לקחתי את א"ל איתי לשיעור הזומבה הקבוע שלי. עטפתי אותו בעדינות במגבת ויצאנו. בין השירים והתנועות בדקתי מדי פעם את א"ל שהיה שקוע בשינה עמוקה, עד שאחרי חצי שיעור הוא פתאום התעורר וחיפש אותי.

חלק מהנשים הזדעזעו, אז הרמתי את א"ל וקירבתי אותו אליהן. הן ממש רצו מפינה לפינה עד שברחו מהשיעור. סתם, צוחקת. לא באמת עשיתי את זה. רציתי אבל.. נשים! מה קורה אתכן? זה רק אפרוח חמוד!

הבן הקטן שלי, נתן, גם הוא התחבר לא"ל. וגם הוא, כמוני, החזיק אותו על הידיים והלך איתו לכל מקום. תוך זמן קצר העניין הפך למשולש אהבה שכזה, ונתן ואני רבנו מי יחזיק את א"ל, ואז בעלי התחיל לקנא מכל תשומת הלב שפתאום נלקחה ממנו ועברה לאפרוח הקטן.

"זה או אני או האפרוח!" נשמע האיום ממנו חששתי מכל.

אמרתי לו שאני צריכה לפחות יום שלם לחשוב על זה, כי ההחלטה הייתה מאוד קשה. אבל כבר בצהריים הגעתי למסקנה שא"ל לא מסוגל לפרנס אותנו, לשלם את החשבונות, את השכירות, את הקניות וכל הדברים שאני מזמינה מאמזון. אז החלטתי שאבחר בדויד, אחרי הכל.

מצאתי לו בית טוב עם חבר שגר במורד הרחוב. ברור שראיינתי אותם – את האמא והילדים, גם ביקשתי שלוש המלצות לפחות. וברגע שהכל היה מוכן, אמרתי להם שאבוא לבדוק מדי פעם מה קורה עם א"ל.

אחרי שנתן נרדם את שנת הלילה שלו ונהר של דמעות זרם לי על הלחיים, ליוויתי את א"ל לביתו החדש. הפרידה הייתה קשה.

שלושה ימים מאז שנתתי את א"ל כעסתי על דויד.

והחלק הגרוע היה הבוקר שאחרי, כשנתן התעורר לפניי. שמעתי אותו מהמיטה שלי הולך בבית ומחפש את א"ל כשהוא שואל, "איפה? איפה אפרוחי?"

אוי, זה היה עצוב…

ושוב, כמו שאתם מכירים אותי, ניסיתי לברר למה בורא עולם שם אותנו בסיטואציה המוזרה הזו, שנראית מיותרת לכל הדעות (אהבה, פרידה, דמעות…). יומיים של התנסות לא שגרתית. הנה מה שעלה בחכתי:

הדבר הראשון – שאכן, יש לי דברים שאני עדיין צריכה לעבוד עליהם, ובהקדם.

הדבר השני – כולנו, בלי יוצא מן הכלל, ולא משנה אם אנחנו אפרוח, מטוס או סופרמן, ובמיוחד בן/בת הזוג והילדים, צריכים אהבה ורוצים להרגיש אהובים ונאהבים.

אז בואו נעשה את ההשתדלות הכי טובה מצידנו, ופשוט, נאהב.

ומניסיון, זה אפילו יותר קל ממה שאנחנו חושבים.