אומנות התוכחה
רגע לפני שאתם מפשילים שרוולים וניגשים להוכיח ו'לשטוף' את העומד מולכם, לעמנואל פסח יש כמה דברים לומר לכם על הדבר שנחשב לאומנות בפני עצמה.
תוכחה, אחד הדברים שרוב הזמן עומד לנו על קצה הלשון 'כי אנחנו חייבים לתקן את המעוות', 'אנחנו חייבים להוכיח, להסביר ולומר לצד השני שהוא לא פעל/התנהג/אמר נכון…' אנחנו משכנעים את עצמנו רגע לפני שאנחנו מפשילים את השרוולים וניגשים מלאכת התוכחה.
אבל רגע לפני שאתם עושים את זה, קראו את הדברים הבאים ותבינו איך בדיוק עושים את הדבר שנחשב לאומנות בפני עצמה.
כתוב בתורה: "וְזֹאת, הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֵלֶּה, הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים, וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם". (דברים ד, מד-מה).
"וְזֹאת הַתּוֹרָה" – כידוע, תורה היא מלשון הוראה, אם כן, מה היא ההוראה שהשאיר משה רבינו ע"ה לפני מותו, מה היה לו כל כך חשוב שעם ישראל ילמדו?
התשובה: כל העניינים שבין אדם לחברו. ובעיקר, שזו הנקודה הראשונה בדבריו: שנדע איך להוכיח אחד את השני.
המילה "הָעֵדֹת" היא אותיות הדעת, ודעת היא לשון חיבור ככתוב: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וכו'". זה הדבר שיותר מכל רוצה משה רבינו ע"ה ללמד אותנו עד כדי חיבור! וזה באמת לא עניין של מה בכך. כי אנשים חושבים, 'נו, אז אמרתי. ואדרבה, זה היה חשוב שהוא ישמע את האמת…' וכן הלאה.
מצביע עליהם משה רבינו ע"ה ואומר: אֵלֶּה – וכוונתו היא אתם, כל אחד ואחד, הָעֵדֹת – עדה בפני עצמו, כל אדם הוא עולם מלא וצריך לדעת לדבר עם כל אחד בגובה העיניים, בשפה שלו, שרק הוא מבין, מפני שלכל אדם יש את הגישה שמתאימה אך ורק לו. לדעת עם מי אנחנו מדברים!
מאמרים נוספים בנושא:
'אשריכם ישראל שבצאתכם ממצרים, מכל המצרים, הבעיות והייסורים שעברו עליכם בגלות, למרות הכל קיבלתם עול תורה ומצוות, ואמרתם תודה על כל הקשיים על ידי שירות ותשבחות לבורא עולם' אומר משה רבינו לעם ישראל, 'וכל זה דבר שבכלל לא מובן מעליו! למרות כל הקושי שרדף אתכם, עדיין, השתדלתם והתאמצתם לקיים ולשמור את כל הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים מבלי להבין את טעמם, שנאמר: "וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).
אתם מבינים? כך צריך לפתוח דברי תוכחה – במילות שבח והערכה לזולת! ורק בדך זו התוכחה תתקבל אצל השומע ברצון, כי טבע האדם שהוא לא אוהב שמבקרים אותו, שמעירים לו וכל שכן שמוכיחים אותו. במיוחד בדור שלנו, שעליו אמרו חז"ל (סוטה, מט ע"ב) "בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו' ואין תוכחת וכו'". הדרך היחידה שבעזרתה הלב יהיה פתוח לקבל היא רק על ידי שמשבחים לו קודם לאדם, ואז החומות ומערך ההגנה שטבוע בו לא ידע שצריך לעמוד יציב ואיתן מול הנאמר כלפיו, והתוכחה תחליק פנימה אל מבלי שירגיש בכך. כמו שכתב השל"ה הקדוש (בפירושו למשלי ט, ח): "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ", אַל תּוֹכַח את האדם ותאמר לו אתה לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח את האדם ותאמר שהוא חָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.
וזו הנקודה השנייה שמשה רבינו רוצה ללמד אותנו – לשבח לפני שאנו מוכיחים!
אך מה היא העצה כדי להגיע למקום כה גבוה, כמו של משה רבינו ע"ה, שיוכל האדם להוכיח את חבריו, אשתו, ילדיו וכו' ויתקיים בו הפסוק: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז)?
כדי להבין את התשובה נקדים את המשנה (אבות ב, ד): "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – חז"ל דורשים מן האדם לא לדון כלל, אולם חז"ל ירדו לסוף דעתו של אדם וידעו שאין כל אדם יכול לעמוד בדרישה הזו, לכן אמרו שאם אתה כבר דן – אז "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (פרק א, ו).
ובעולם החסידות מבואר שעל ידי שהאדם מחפש ומוצא בזולתו נקודות טובות, מתבונן בהן ועזרתן דן אותו לכף זכות, על ידי זה יוכל להשיבו בתשובה. וממילא אם נמצא כמה נקודות טובות בסובבים אותנו יהיה לנו על מה להחמיא לפני התוכחה, ואז התוכחה תתקבל ברצון.
עם כל זאת, חשוב מאוד שלא נשכח, שגם לאחר התוכחה יש לחזור ולהחמיא שוב כי בדרך זו אנו מרפדים את התוכחה מכל הכיוונים.
למשה רבינו, לפני פטירתו, היה חשוב מאוד להדגיש בפנינו את הדרך בה נצעד מכיוון שהוא ידע שבדורות הללו זה לא יהיה קל, מה גם שהחושך וההסתרה יהיו גדולים מאוד, לכן על הכל נקרא "אין אדם לחברו!"
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור