אינדיבידואליות: להרגיש שייך אך מיוחד

הבטן שלי התערבלה.

הקלדתי במשך שעות ומעבד התמלילים הראה שאני כרגע בעמוד 100.

החושך בחוץ היה נעים ומרוכך, לקראת המעבר אל האור הכחול הראשון של הבוקר. בזריחה הראשונה הציפורים מצייצות, וזה מרגיע. סיימתי את הקפה לא מזמן ועוד מעט הילדים שלי יתעוררו. הבקרים הרבים שהעברתי בכתיבה במרץ ובדם נשמתי הולידו נוסחה כתובה שחור על גבי מסך של חיי.

רציתי מאוד לכתוב על מה שעברתי ואיפה הייתי, אבל משהו עמוק בתוכי עצר אותי. לא היה לי את האומץ לעמוד מול הדחיות וכל ה׳לא׳ שאקבל בעקבות הספר.

ניסיתי לכתוב אוטוביוגרפיה של חיי בלי להסתיר הרבה מהקוראים, שחששתי קצת שאולי לא יבינו את דבריי. דיברתי על משברי האמונה שלי, על חיי המשפחה הלא פשוטים שלי, על הקשר הלא ראוי שלי לעולם שבחוץ (בעיקר לזה הלא יהודי) ככל שהתקרבתי, ועד כמה שיכולתי גם על חוסר הכיוון שלי בחיים. לא יכולתי לסגור את הספר עם התשובות שחיפשתי כי עדיין חייתי את השאלה.

שלחתי עותק למישהי שיש לה היכרות עמוקה ורחבה עם העולם היהודי אורתודוקסי. רציתי לדעת אם אני יכול לקוות שהחבר׳ה מהזרם האורתודוקסי יקראו את היצירה שלי, או שמא זה חומר שדווקא מתאים בכלל לטלוויזיה. התגובה שלה הייתה חדה וברורה, שאני צריך לכתוב את הסיפור שלי עם מילים ברורות וכנות. "הסיפור אמיתי וייתן לאנשים תקווה" חתמה את דבריה. 

התוכן, או העלילה הראשית, הם משניים לעומת הפחד הגדול שהיה בתוכי מאז שהתחלתי לשמור תורה ומצוות. 

תחומי ההתעניינות שלי, הרקע, הרצונות שלי היו שונים. הייתי צריך להיות מישהו אחר כדי להתאים לנישה החדשה שבחרתי בחיי. עשיתי הרבה דברים מהר, כך למשל החלפתי את הבגדים שנהגתי ללבוש במכנס השחור והחולצה הלבנה ונרשמתי ללימודים בישיבה. בקליפורניה, המקום בו גרתי, אהבתי את בגדי המותגים – בעיקר את חולצות הפולו הקצרות. בישראל לא דרכתי בחדר כושר, אבל בקליפורניה הרגשתי איך המשקולות קראו לי בשמי ברגע שנכנסתי לשם. ומה לעשות, אני עדיין אוהב את מוזיקת הרוק שנהגתי לשמוע.

מאמרים נוספים בנושא:

המסע הביתה

היהלומים האמיתיים

חידה פיקנטית

תהיו כמוני, סוחרים

במקום הכי נמוך
להטריד את אלוקים

אני, כי זה הכי מקורי

הדרך הארוכה הביתה

לקפוץ לאש

אבא'לה, הגיע הזמן להזיז דברים

לזרוק את השכל

באותה נשימה, רציתי והתגעגעתי, ואני עדיין מאוד רוצה, קשר מיוחד וטוב עם בורא עולם. שום דבר לא גרם לי עונג גדול כמו לעורר השראה יהודית בתלמידים שלי, בלימוד, וללמוד עוד ועוד. היה לי (ועדיין יש לי) רצון חזק לתת מעצמי, לא להסתיר את מי שאני, להראות לאנשים שהדרך לשמירת היהדות מלאה בעיקולים ומאוד דינאמית. נכון, קל לומר את זה אבל הרבה יותר קשה לחיות את זה. ועוד יותר קשה כשמגיע הצורך לספר לאחרים על ההתמודדויות שלך.

עם הזמן הבנתי שהחולי הגדול היום של העולם המודרני שלנו מוצת ברשתות החברתיות. משהו קורה מאז הפריצה הגדולה של הטכנולוגיה והרצון כל הזמן לבלוט ולהחצין. לעומת אבותינו הקדושים, למשל, שהגדולה שלהם הייתה (למרות העוצמה ומי שהם היו) שהם באופן אישי לא רצו לקדמת הבמה, אלא עיבדו והאירו את מידות הנפש שלהם עבורנו. הראו לנו דוגמה נפלאה איך להיות ענקים וגדולים מהמקום הכי פשוט, נקי ואמיתי. 

בתחילת תפילת העמידה אנו פונים לאלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. אחת התבוננויות מתוך הרבות על פנייה עמוקה ומלאת הסוד הזאת היא – הדרך בה נכתבו הדברים. למה לא לומר פעם אחת ׳אלוקי אברהם, יצחק ויעקב׳? למה שלוש פעמים ׳אלוקי׳? על כך אמר לי הרב שלי שאלוקים, כמובן, הוא אחד בכל הפעמים המוזכרות בתפילה. אבל כל אחד מאבותינו בדרכו הייחודית שלו היה מיוחד וכל אחד מהם הביא אלמנט אלוקי חדש לעולם. אלוקי אברהם על פי הסבר זה היה שונה במהותו ובמה שהוא הוריד לעולם הזה, מזה של יעקב.

כך גם לגבינו. האתגרים של יוסף, משה ודוד המלך היו שונים. הדרכים של כל אחד מהם שונות, אבל כולן אמת אחת. וכל אחת מהדהדת לאנשים שונים שיצעדו בהן.

בחיי, ובחיים של רבים מאיתנו, אנחנו מפספסים את זה. אנחנו מחפשים דרכים להתאים את עצמנו איך לצמוח ברוחניות ולפתח קשר עם הבורא כמו כולם, ולאו דווקא בדרך המיוחדת לנו. וכשהחיים ׳נוטים׳ מעט, אנחנו מנסים הכי חזק לחזור בחזרה לממד שנקרא ׳נורמליות׳. אבל כפי שלמדתי כשהייתי ילד, והרבה לפני ששמעתי על היהדות האורתודוקסית, שהיה רב שאמר שהעובדה שנולדת היא הוכחה לכך שאלוקים החליט שהעולם צריך אותך. כן, אותך.

רק מאוחר יותר, וזה היה כשעשיתי מחקר קטן לצורך כתיבת מאמר לאתר ברסלב ישראל, גיליתי שהלימוד הזה היה של רבי נחמן מברסלב.

אינדיבידואליות היא מתנה, לא נטל. וככל שנזכה ללמוד לקבל אותה כך נגלה איך החסרונות הופכים להזדמנויות נפלאות בחיים, והחשיכה שבחיינו תהפוך לאור גדול. אנחנו לא טועים, אלוקים רוצה אותנו עם כל הייחודיות והמיוחדות שלנו שנחפש אותו ונתקרב אליו.

* * *

ג׳ייקוב רופ הוא רב, מרצה, מחבר, מאמן ומנהל NCSY סאן דייגו.