אף פעם לא מאוחר
לממש חלומות, ליהנות מהזכייה הגדולה או להתרפק על תובנה מתוקה, כמו ששרון רוטר חוותה. אם גם לכם זה קורה לכו על זה. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
"אין ייאוש בעולם כלל", כך אמר רבי נחמן מברסלב.
אבל לפעמים, נדמה שיש מצבים בחיים שאין עוד תקווה לשינוי.
אולי זה עניין של אמונה, הרי אם רבי נחמן אמר שאין ייאוש אז בוודאי שאין. אבל מה לגבי ההיפך? חוסר תקווה? זה קורה לנו בכל מיני מצבים ואפילו עלול לקרות לעיתים קרובות. כמו, למשל, בחוסר תקשורת עם הילד או הבעל, או כל מיני דברים שהיינו רוצים לשנות בעצמנו אבל תקועים כבר שנים ולא משנה כמה ניסינו לתקוף אותם הם עדיין באותו מצב.
לפעמים, גם אין עצה – לא לרבנים, לא לחברים ולא למבקשי טובתך. וגם כשפתחת את הספרים בבקשה לעצה, עדיין, התשובה שקיבלת לא בהירה, כמו העצה של רבי נחמן על הבלבולים: "לְעִנְייַן הַבִּלְבּוּלִים שֶׁמְּבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁלִּפְעָמִים נִדְמֶה שֶׁכָּךְ הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת וּלְהִתְנַהֵג, וְאַחַר-כָּךְ נִדְמֶה לוֹ שֶׁלֹּא כֵן הָיָה צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג, רַק בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְכוּ', וְלִפְעָמִים יֵשׁ לְהָאָדָם בִּלְבּוּלִים גְּדוֹלִים מִזֶּה – עָנָה וְאָמַר: מַה צְּרִיכִין לְהִתְבַּלְבֵּל? אֵיךְ שֶׁעוֹשִׂין – עוֹשִׂין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַע חַס וְשָׁלוֹם". (שיחות הר"ן, רס"ט).
עצם העובדה שרבי נחמן מתייחס לכך שאנחנו מבולבלים כבר מרגיעה, כי זה סימן שכולנו באותה ביצה. אבל איך תדע שאתה לא מזיק בדרך שלך? שכוונותיך טובות אבל יכול להיות שמעשיך אינם טובים או מזיקים? לפעמים פשוט לא יודעים, ואז מה שנשאר לעשות הוא לפנות לצדיקים.
אני מודה שאני לא שיא המתחברת לקברי צדיקים ולציונים. אני לא מהמשתטחות או מאלה שיושבות ימים ולילות בציון של הצדיק. הפעם הראשונה שאני זוכרת בה ביקרתי בקברו של צדיק הייתה בגיל די מאוחר, בחתונה של אמי במערכת המכפלה לפני כארבע-עשרה שנה. באותו ביקור לא הרגשתי חיבור מיוחד. ומאז, אפילו שביקרתי בעוד כמה ציונים רק במקרים נדירים הצלחתי להתרגש.
מאמרים נוספים בנושא:
אבל באותם רגעים שאין ממש תקווה, שנמתחים לפעמים עד שאפשר כמעט להשתגע, בהם פעם היינו הולכים לפסיכולוג אבל עד היום לא מצאתי איש מספיק חכם שעזר לי לצאת מהתקיעות שלי, הבנתי שלמצבים קיצוניים דרושים אמצעים קיצוניים ונסעתי לראשונה בחיי להילולה של רבי שמעון.
לא אספר לכם שלמחרת השתנו חיי מקצה לקצה ולא שראיתי ישועות וניסים. אבל משהו כן השתנה מבפנים. אולי זו עצם הנתינה העצמית – ההחלטה לעצור את הכל ולנסוע, להיזרק בלי לדעת בדיוק איך תגיע ומתי תחזור ואם בכלל תוכל להתקרב לציון. אולי אלו הדמעות הזולגות שמקבלות לגיטימיות ואף עידוד ועוזרות לשחרר איזה פקק. אולי הדיוק שנוצר ברגע שאתה משחרר את שעל נפשך, מודה ומבקש עליך, על משפחתך, קהילתך, על עמך. אולי אלו הם ההרים, הירוק, הרוח החמה והיבשה.
אולי זה הכל ביחד, ובעיקר, נשמתו של הצדיק שבאמת יש בכוחה לנקות את הכביסה המלוכלכת שלנו ולשלוח אותנו בחזרה לחיינו עם תחושה של איזושהי השלמה פנימית, ועם קצת יותר רוגע וסבלנות לתהליכים הבלתי מובנים שאני עוברים בימי חיינו.
זה מזכיר קצת את פעולת העלאת הטורים במנוע של הרכב, כך הביקור הפיזי בציון מעלה לך את הטורים שיהיה יותר כוח לנסיעה. יותר מחצי מיליון אנשים שמבקרים בהילולה בציון במירון חווים כל אחד את החוויה האישית שלו, והפלא הגדול הוא שהמשפיע כבר לא נמצא איתנו הרבה מאוד זמן. אני הסכמתי לגלות את הסוד רק עכשיו.
אבל איך אומרים? מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא…
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור