הוא ניצח אחרון
הוא לא ויתר אפילו שהחלום התנפץ לרסיסים. האצן האולימפי דרק רדמונד הגיע אל קו הסיום אחרון אבל ניצח בגדול! סיפור נפלא עם מסר אדיר לחיים!
מי שמכיר אותי יודע שאני אדם מאוד רגיש. נכון, גם חזקה אבל הסיפור הזה עושה לי את זה כל פעם מחדש ובגדול. אפילו בענק הייתי אומרת. הוא כזה מעורר השראה שאני אפילו בוכה ביחד עם הגיבור.
זה סיפור על המנצח האחרון, זה שנפל ולא ויתר, קם והמשיך למרות הכל. זה סיפורו של האצן האולימפי דרק רדמונד, מי שהוכיח שאפשר להיות מנצח היסטורי גדול שהעולם לא ישכח למרות שהפסיד.
זה היה באולימפיאדת 1992 בברצלונה, הוא ועוד אצנים אחרים מרחבי העולם החלו את ריצת ה-400 מטר שלהם של חצי הגמר. לצפות בריצה המהירה שלהם זו חוויה בפני עצמה – תנועות מהירות של הגוף, הרגליים נזרקות קדימה, הידיים בצידי הגוף – החיבור של כל זה יוצר משהו בלתי נתפס בעליל.
דרק כבר היה בדרך לניצחון הגדול, אך לפתע הוא הרגיש כאילו משהו חד ננעץ לו בירך. הריצה עוצרת באחת. הוא לא מצליח להמשיך ונאנק מכאבים בלתי נסבלים. משהו קרה לירך האחורי שלו, כאב חד שפילח את הירך עצר את המרוץ והחלום לזהב. שאר האצנים בשלב זה כבר היו במאה מטרים האחרונים. הצוות הרפואי שהגיע אליו נהדף כלעומת שבא, הוא לא היה מוכן לוותר. הוא קם והחל לגרור את עצמו כשהוא קופץ על רגל אחת אל קו הסיום. המתחרים כבר חצו את קו הסיום אבל הוא בשלו, ממשיך. זה אדם שעבר לא מעט ניתוחים ברגל, שמונה במספר! הוא המשיך לרוץ ופתאום פרץ בבכי. מראה לא שגרתי, לא מובן, לא משהו שמישהו בכלל יכול להכיל.
לפתע, מישהו נכנס לתוך שטח הריצה, איש מבוגר, שרץ אל עבר דרק. מאבטח שמנסה למנוע ממנו להיכנס נהדף והוא ממשיך לכיוון של דרק. על החולצה שלו כתוב "חיבקת את הרגל שלך היום?"… זה אבא שלו. "אתה לא צריך לעשות את זה" הוא אומר לבנו כשהוא מניח את ידו על כתפו. "כן, אני רוצה לסיים את חצי הגמר" אמר הבן שלא הפסיק לבכות. "אם כך" השיב האב, "נעשה את זה ביחד" והניח את היד שלו על המותן של בנו והם המשיכו עד לקו הסיום לקול תשואות הקהל הרב שהיה שם, תוך שהוא מספיק להדוף עוד אדם שמורה להם לרדת מהמסלול, נראה אפילו צועק עליו. המבט על פניו של בנו מלא ייאוש ואכזבה, הוא מבין כמו כולם כמה דרק רצה לנצח.
מאמרים נוספים בנושא:
משובחים כמו גרגירי קפה
בזכות הקשיים
אל תפסיקו לרצות
המאמן האישי שלך
כנפיים של נשר
כמה שנים הוא הוא התאמן? הרבה, לא צריך אפילו לנחש. ואיזו התרגשות? רק מלצפות בקהל הרב שהגיע לשם, המעמד האדיר – חצי גמר אולימפי, תואר נכבד ומי יודע עוד כמה דברים הוא הניח בצד כדי להקדיש את חייו לריצה ועד כמה היה חשוב לו לנצח! ובאחת – השריר נמתח, וזהו.
את הדרך לקו הסיום הם עשו צעד ועוד צעד, קפיצה, עוד חצי צעד ועוד קפיצה…
בשלב מסוים דרק נרגע מעט, הוא כבר לא בוכה. הוא פשוט ממשיך ללכת עם אבא שלו לידו, שתומך בו. ואז הפנים של דרק משתנות. הוא מבין שהמצלמות עוקבות אחריו, אחרי כל צעד, כל דמעה, כל הבעת פנים, והוא רחוק מאוד מלהיות נשכח אי שם מאחור. עשרות אלפי האנשים עוקבים בהתפעלות אחרי כל צעד ושעל שלו. הם ממשיכים קדימה ולא מדברים.
הם מגיעים לקו הסיום ומאה וחמישים אלף צופים נעמדים על הרגליים ומריעים לו. הוא קיבל משהו הרבה יותר חשוב וגדול מהמנצח ועל ידי זה הפך לדוגמה חיה של רצון. הוא היה נחוש בתחילת המרוץ לתת את הטוב ביותר שלו, אבל הוציא מעצמו משהו אחר לגמרי, טוב יותר. הוא ידע שהוא כבר לא ינצח, אז למה לטרוח בכלל להמשיך ועוד עם כאב נורא ברגל? מה הטעם אם הטעם בכלל הוא רק לנצח?
אבל מה זה באמת לנצח?
דרק רדמונד, ברגעים הראשונים של התחרות מן הסתם החליט שלנצח משמעו להשיג את המטרה – להגיע לקו הסיום ולזכות במדליית הזהב בכל מחיר. אבל בשלב מסוים, ולא הרבה זמן אחרי במונחים של אצנים, החלום התנפץ לרסיסים – הוא כבר לא האצן הראשון אלא האצן האחרון. אבל זה כבר לא עניין אותו. מה כן? להגיע לקו הסיום, לא לוותר בשום אופן. מכיוון שהוא לא היה מוכן לרדת מהמסלול ודרש להמשיך הלאה, הוא הפך למנצח מסוג אחר ואגדה מהלכת. דרק הפך לגיבור בגלל שאתגר את עצמו. וללא ספק, עם אבא נפלא ותומך כזה שמרעיף עליו אהבה ללא שום תנאי, רק נוכחות אבהית מעוררת השראה. זאת בהחלט ברכה עצומה, זכייה שאין כדוגמתה!
"אתה לא צריך לעשות את זה" אמר לו אבא שלו.
"כן, אני רוצה" דרק התעקש.
"אז נעשה את זה ביחד" השיב האבא.
זה מסר נפלא לחיים. אם אנחנו באמת רוצים להשיג את המטרות שלנו בחיים, אם אנחנו מסרבים להתייאש למרות הכאב, הצער או כל מה שמלווה אותנו ברגעים כאלה, עם עזרתו של האבא הכי אוהב – בורא עולם, אבינו שבשמים, נגיע לקו הסיום והמלאכים יריעו לנו בקול אדיר!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור