אסירת תודה

בשבוע שעבר הופעתי בבית הסוהר לנשים "נווה תרצה" – היחיד מסוגו בישראל.

האמת, מאוד התרגשתי לפני ההופעה הזו, הרבה יותר מהופעה רגילה. למזלי, אני מורגלת בהדחקת תחושת ההתרגשות כדי שלא תפריע לי בזמן שאני מופיעה, תגרום לי לקפוא ותרעיד את קולי כשאני שרה. אבל מעולם לא הייתי בכלא, תודה לא-ל, ולא ידעתי למה לצפות. בסופו של דבר, בפועל הכלא נראה כמו בית ספר רק עם יותר גדרות וסורגים. הופענו – אמי ואני, במופע המשותף שלנו "מותר לאהוב" במסגרת פעילות הקיץ שיש לאסירות. במשך השנה האסירות לומדות מערכת רגילה של לימודים (מתמטיקה, גיאוגרפיה וכו') ובקיץ יש פעילויות רחבות יותר של סדנאות יצירה לנפש ולנשמה. כל זאת על מנת לעזור להן לצאת קצת משגרת הכלא ואולי לשכוח לרגע את היותן שם.

בתחילת המופע ישבו האסירות בפנים נדכאות כשעיניהן מכובות. אני לא מאשימה אותן. קשה להיות במסגרת ש"מחליטים עליך" הכל, שאין לך שליטה בדבר (למרות שגם במציאות שלנו "מחליטים עלינו", רק שיש לנו תחושה שאנחנו אלה שמחליטים) ובכל זאת, יש לנו את הזכות ללכת לקניון או לאכול מה שבא לנו ומתי שבא לנו. 

לפני שהגעתי לכלא החלטתי בליבי שהנשים הללו הן נשים טובות ביסודן. במחקר קטן שעשיתי, גיליתי שרובן ככולן עברו התעללות כלשהי בעברן. בכל מקרה, העובדות מגלות שיש הרבה פחות נשים בכלא מגברים, ושאלו שאיתרע מזלן והגיעו לכלא אין להן באמת פרופיל של פושעות. גם כשהגעתי לא פגשתי באסירות מסוכנות. היו שם אסופה של נשים במדי תכלת מכל מיני מגזרים ועדות, ואפילו נשים חרדיות. הן לא הסתכלו לי בעיניים והשפילו מבטן. תהיתי ביני לבין עצמי על מה יכולה אישה חרדית להיאסר? ואולי הן נעשו חרדיות בכלא?… בכל אופן, הכללים למבקרים מאוד נוקשים. עליך לעבור בידוק קפדני ואסור להכניס טלפונים סלולריים או את התיק בכלל. בנוסף, תודרכתי לא לספק לאסירות פרטים אישיים כדי לשמור על בטחוני ולא למסור להם את שמות ילדיי, אי-מייל או כתובת מגורים. לכן גם לא הורשינו להצטלם או לצלם את האסירות, ולא סופקו לנו נסיבות כליאתן.

להופעה הקצו לנו שעה ורבע ואמא ואני ניסינו לתת את כל כולנו, במסגרת הנסיבות. אבל רק אחרי ששרתי את "אדון הסליחות" – פיוט שאני מרשה לעצמי לשיר רק בהופעות אלול ושזו הייתה לי הפעם הראשונה לשיר אותו השנה, רק אז ראיתי לחלוחית בעיניהן.

מאמרים נוספים בנושא:

יותר גדולים מהצרות

הזדמנויות נסתרות

הדרך הכי טובה לחופש

לאהוב את עצמכם בחמש דקות

נשמות יד שנייה

חלב ועוגיות

הכובע של מירי

חלון יפה

תרשמו לכם

להפוך אנשים ליפים

מחוברים אליה

אחרי מחצית ההופעה, בערך, השתנו הבעות הפנים והן התחילו להישיר מבט ואפילו לצחוק. בסוף המופע הן היו נרגשות, הודו לנו מכל הלב ובעיניים אדומות.

אבל יותר מכל התודות שמחתי בדבריה של אסירה אחת שאמרה לנו, "בזכותכן הצלחתי לשכוח לכמה רגעים שאני פה והייתי ממש בחופשה".

"זאת המחמאה הכי טובה שיכולתי לקבל", השבתי לה.

יצאנו מהכלא בתחושת הודיה. הרי כל אחת מאיתנו יכולה, לא עליה, למצוא את עצמה בסיטואציה שכזאת. כולנו עושות טעויות, חוות מצוקות וכולנו עשויות להגיע למעשים קיצוניים. יש קו דק שמפריד ביני לבינן, אבל אני ממש לא מרגישה יותר טובה או צדיקה מהן. במחשבות שלי אני פושעת גדולה – גנבת, נקמנית, רוצחת – אפילו את היקרים לי ביותר. אז נכון שזה נשאר בחזקת מחשבות, אבל אני כבר יודעת שהקו בין שפיות לשיגעון הוא שביר, ושזה יכול לקרות לכל אחד. היה לי מזל בחיים (או יותר מדי פחד) שלא התפתיתי להעביר חבילה חשודה בעד כסף, או להיות בלדרית או להעלים מס.

אבל אני בקלות יכולה לדמיין את עצמי בסיטואציה שנגמרת אחרת.

בחדר של האסירות יש פוסטרים על הקירות עם אמרות כמו: "אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו", או "אל תשפוט אדם עד שהגעת למקומו".

אבל הכי הכי אהבתי את הפוסטר שהיה כתוב בו "אנחנו אסירות תודה", כי תכל'ס העולם הזה כולו כבלים, גדרות ומגבלות. אבל אם כבר להיות כבול אז לתודה, לפעול בעולם רק מתוך תודעה של ההודיה ולאסור את עצמנו אליה. ורק אז נוכל להרגיש את החופש הנכסף.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com