למה אומן?
כולם רוצים לדעת על מה כל המהומה סביב הנסיעה לרבי נחמן מברסלב בראש השנה. אי אפשר להסביר עד שלא מגיעים לשם וחווים את זה אחד על אחד.
תמיד רציתי להבין על מה ולמה כל המהומה הזאת סביב אומן.
הבן שלי, ברסלבר מתוק, כבר היה באומן שלוש פעמים. הרעיון אומנם הצליח לחלחל לתוכי, אבל לאחרונה יצא לי להרגיש את זה מקרוב יותר.
כשהקבוצה שלנו נסעה לאומן וחלפנו על פני יערות עמוסים בעצים דקים בצדי הכביש, הרגשתי כמו אדם בלתי נראה עם פעילות הלב החזירו אותי למציאות שאני מוחשית. הסתכלתי על הדרכים היפות שלקחו אותי לרבי נחמן. לא הרגשתי כך לפני כן, גם לא אצל הצדיקים שהיינו לפני אל רבי נחמן.
לאומן הגענו ביום שישי בצהריים, כמה שעות לפני שבת. הנחתי את המזוודות בחדר והלכתי ישר לציונו של רבי נחמן, הדלקתי נר, שמתי כמה מטבעות בקופת הצדקה של הרבי ומצאתי לי מקום באולם הגדול ורחב הידיים בו מתפללות הנשים. ממקומי ראיתי את ציונו של הצדיק, חלק ממנו, שם יש לפחות ארבעה מקומות ישיבה לנשים שרוצות לשבת או לעמוד לידו. לקחתי את הסידור שהיה מונח על השולחן לידי.
רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע”א הסביר את דברי הפסוק (תהלים לז, כט) “צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה” באומרו, שציונם של הצדיקים סופגים את הקדושה של ארץ ישראל. האמת, אני חושבת שאני עדות חיה לכך שדבריו כל כך נכונים ואמיתיים, כי איך אפשר להסביר שהרגשתי אצל רבי נחמן כמו בבית, בישראל?
בשעה ארבע וחצי של שבת בבוקר הגעתי לציון עם ספר תהילים ששאלתי מחברה. לקחתי גם ספרון של התיקון הכללי מהספרייה הענקית הממוקמת בכניסה, וישבתי על הספסל הפנוי שמצאתי.
לקחתי את הזמן שלי. בהתחלה קראתי את עשרת המזמורים – התיקון הכללי, ואז בפרק ע”ז נתקלתי בפסוק (ז): “אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי” ועצרתי, המומה מכך שכל כך מהר אני זוכה להארה מסוימת ושכותב המילים המיוחדות הללו ידע בדיוק מה הרגשתי. הרבה זמן שאני דורכת במקום ולא מצליחה להתקדם הלאה, מאז הספר שפרסמתי. נדמה לי שאולי קצת לפני, אבל ההרגשה הכללית היא שאני פשוט תקועה.
נשאבתי לאחור בזמן. וואו, ריבונו של עולם! איך? מה אתה רוצה שאעשה?…
סיימתי את התיקון הכללי והחזרתי אותו למקום. ראיתי שציונו של הרבי פנוי, אז החלטתי לגשת לשם ולשבת לידו. הלב נפתח והתפילה האישית זרמה. אחרי כמה “תודה לך בורא עולם” התחלתי לבקש ממנו שירחים וישפיע עלי חסדים כדי שאזכה לפריצת הדרך לה אני מייחלת, לפרוץ את כל המחסומים, כי משהו באמת עוצר לי את השפע. יכולתי להרגיש את זה בצורה מאוד מוחשית.
פתאום, מתנה משמים – השראה נפלאה, הבנתי ש”הענף” האימהי שלי, ממנו יצאו הענפים של הילדים שלי שאינם נשואים, קצת הורס להם. כי מכיוון שאני המשפיעה שלהם, המחסום פגע בהם דרכי.
בום! אחרי התובנה הגיע נהר הדמעות שהחל לזרום על לחיי. אני לא טיפוס שבוכה, לכן להרגיש את הדמעות היה מצד אחד הלם עבורי ומצד שני הקלה. אני לא יודעת כמה זמן בכיתי או כמה זמן ישבתי ליד ציונו של רבי נחמן לפני שחזרתי לספסל שלי. אבל לא עבר זמן רב מאז ההארה הראשונה ושוב נפתחה דלת בליבי, ואז הופיע האוצר הגדול:
תמיד חשבתי שאני ילדה של אבא, בלי לחשוב על אמא. הדפתי כל דבר שסימל רכות וחסינות: צבעים נשיים (ורוד), בגדים נשיים, דיבור וכל דבר שהרחיק אותי מהנקודה הנשית שבי.
אבל באותו רגע של המפגש עם האני האמיתי הפנימי שלי, הבנתי שאני גם מאוד ילדה של אמא: יש לי את חוש ההומור שלה, את כישרון הכתיבה שלה, את האהבה למוסיקה והעומק הרוחני שלה.
ואם זה לא מספיק, עוד דלת נפתחה ושלפה משם רצון עמוק שהדחקתי לא מעט שנים מאחוריה – אני רוצה להתחתן שוב! אחרי שבעלי נפטר ממחלת הסרטן לא חשבתי על זה. אולי כן אבל הדחקתי את זה עמוק בתוכי, לא רציתי לתת להרגשה הזו במה.
וזה הרגיש נפלא.
אחרי ההבדלה חזרתי לציונו של רבי נחמן ועשיתי פדיון נפש לפני שנצא שוב לדרך. עצמתי את עיניי כשהמדריכה שלנו אמרה כמה פסוקים. וכשאמרה את שמי ראיתי צבעים נפלאים סובבים אותי – צהוב, ירוק, לבן, כסף וכחול, מסתובבים סביב עיניי, עולים ויורדים אל הלב ובחזרה. איזו עוצמה. איזו הרגשה נפלאה. עוד סיבוב במכונת הכביסה הענקית והטהורה של בורא עולם.
“עכשיו את מבינה למה אני נוסע לאומן בראש השנה?”, שאל הברסלבר המתוק שלי כשסיפרתי את כל מה שחוויתי אצל רבי נחמן.
האמת, כן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור