תעלו על הגל
חלון הזדמנויות חדש נפתח בפנינו וזה בדיוק הזמן לעלות על הגל ולהמשיך את השנה עם הניקיון והרעננות של ההתחלה. הרב שלום ארוש והטיפ הגדול!
התורה מספרת לנו שבורא עולם מצווה את משה לעלות להר נבו כדי להסתלק מן העולם, ואז הוא מזכיר למשה מדוע הוא לא נכנס לארץ: "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במֵי מריבת קָדש מדבר צִין על אשר לא קִדַשתם אותי בתוך בני ישראל". אנו יודעים שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ושאין לנו השגה ב"עבירות" של משה רבינו, אך בכל זאת, ההאשמות שהבורא מאשים את משה הן קשות מאוד: מעילה ופגיעה בקידוש ה'. צריכים להתבונן על מה יצא הקצף הגדול.
המגיד הנודע, הרב יעקב גלינסקי זצ"ל, שואל: וכי משה ואהרן לא עשו קידוש ה' גדול באותו יום? צריכים לזכור שמדובר במאות אלפי אנשים שרואים איך יוצאים נהרות של מים מסלע, שהרי ברור שכדי להשקות את כל העדה ואת הצאן והבקר שלהם היה צורך בכמות מים אדירה בלחץ ובזרימה חזקה מאוד. אם היו יוצאים לבני ישראל אפילו מאה ברזים של ימינו, היה לוקח לכל העם לשתות כמה ימים וחלקם כבר היו מתים בצמא. אלא, ודאי שיצאו נהרות עצומים של מים שהרוו את כל העדה כולה עם בעירם במשך כמה דקות וכל זה משתי מכות כמו שכתוב: "הן היכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו". אפילו מכונת הקידוח הכי משוכללת של ימינו אינה מסוגלת לחולל כזה פלא. ואפילו שמשה היכה ולא דיבר – הייתכן שמשתי מכות יֵיצאו כל כך הרבה מים ובכזה זרם חזק? האם זה לא קידוש השם עצום?
ונכון שאם משה היה מדבר אל הסלע היה נעשה קידוש ה' גדול יותר, אבל בסך הכל מי היה רואה ושומע את משה מדבר? הרי המקום היה צפוף מאוד ועמדו שם יותר ממיליון יהודים צמאים וכעוסים, היה רעש גדול ולחץ ודוחק, ובל נשכח שלמשה לא היה רמקול. גם אם משה היה מדַבֵּר, היו שומעים אותו אולי כמה יהודים הסמוכים אליו ולא כולם, כך שגם אם בגלל שמשה לא דיבר נמנע קידוש ה' גדול יותר, זה היה קידוש ה' ליהודים ספורים שהיו קצת יותר מתפעלים מהנס הגדול – האם בשביל מניעת תוספת התעוררות למספר קטן של יהודים צריכים להעניש את אדון הנביאים ורבן של כל ישראל בעונש כל כך חמור – שיפסיד את משאת חייו ואת פסגת שאיפותיו: להוביל את העם שכל כך מסר נפשו עליהם לארץ הקודש ולמקום קיום התורה?
בעקבות שאלות קשות אלה אומר הרב גלינסקי מסר אדיר: אכן כן. בעונש זה גילה הקב"ה כמה חשובה ויקרה בעיניו אפילו התעוררות קטנה של עוד יהודי אחד. אם יהודי אחד היה מתפעל יותר ומתפלל בכוונה ומתחזק עוד יותר באמונה – היה נעשה קידוש השם גדול יותר. ולא רק, אלא שמניעה כזו של חוט השערה של קידוש שמו ברבים כל כך כואבת לריבונו של עולם, עד שהוא מעניש את משה – עבדו הנאמן בכל ביתו, על מנת ללמד אותנו כמה התעוררות ולו המעטה והקטנה ביותר שלנו – כל תוספת אמונה, שמחה, כוונה או יראת שמים – חשובה ויקרה לו בעיניו מאוד!
וזה עולה בקנה אחד עם מה שכתוב בשם התנא דבי אליהו: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהקב"ה יושב ומצפה להן לישראל יותר ממה שמצפה האב לבנו והאישה לבעלה שיעשו תשובה" (תד"א רבה לא). זה ללא ספק חיזוק עצום להבנת מעלת המזכים ומקרבים את עם ישראל לאביהם שבשמים, כמה נחת יש לבורא מכל יהודי שמתעורר אפילו מעט וכמה הוא מקפיד על כך שלא עוסקים בזה כראוי, הן יחידים וכל שכן רבים.
מאמרים נוספים בנושא:
מסר אישי
ואת מי תזכה הכי קרוב אליך? את עצמך! אדם צריך לעורר את עצמו להתבוננות עצמית ופנימית, לתשובה לא רק בימים הנוראים או חודש אלול או כל זמן מסוים בלוח השנה, אלא כל השנה כולה, כל יום. זו עבודה יומית קלה ונעימה ונצרכת ביותר. הגענו לחג הסוכות הנפלא והמרומם אחרי יום הכיפורים כשאנו נקיים מעוונות, ואת הניקיון הזה אנו צריכים להמשיך כל השנה כולה. אם נעשה תשובה בכל יום – נהיה נקיים בכל יום מחדש!
מהעונש של משה רבינו כל אחד מאיתנו יכול ללמוד עד כמה העבודה הרוחנית היומית שלו חשובה בשמים. אם שווה לקב"ה להעניש את משה רבינו בגלל מניעת תשובה של יחידים, זה אומר שכל רצונו שעוד ועוד ילדים שלו יתעוררו. כן, אפיל ובמעט. זו כל ציפייתו של בורא העולם זו נחת הרוח העיקרית שלו. מכאן נבין, שזו העבודה העיקרית של כל אחד מאיתנו ולכן עלינו להשתדל ולעשות את המאמץ היומי הקטן כדי למלא את חובתנו הבסיסית.
כן, ליהנות ולשמוח מההנהגה היומית העולה על הכל – להקדיש שעה לפגישה אישית ולשיחה פשוטה עם בורא עולם, להודות לו ולספר לו את מה שעשינו מהפגישה של אתמול ועד לרגע הנוכחי. הנהגה זו היא עיקר ציפייתו של הבורא מאיתנו, היא הדבר החשוב והיקר ביותר בעיניו, ושכרה בצידה – היא מבטיחה לאדם חיים קלים ונעימים!
העוונות, כידוע, הם משא המכביד על האדם בפרט ועל החיים בכלל. כאשר אדם עושה תשובה כל יום הוא נפטר ממשא כבד. אם לא, בכל יום הוא מעמיס על עצמו עומס רב שהולך ומדשדש, הולך ונכפף, עד שהוא קורס לגמרי בגשמיות וברוחניות. מי שיש לו מעט הרגשה בכוחות הנפש יודע שאין עול מעיק כמו עול העוונות. וכאשר אדם עושה חשבון נפש יומי הוא מרגיש איך החיים שלו הופכים קלילים וזורמים. האם יש מתיקות והרגשה נפלאה מזו?
לא לחינם אומרים חז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא". אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו אפילו באפס קצה מהעולם הבא, השיא של העונג של העולם הזה לא מתקרב לשבריר שנייה בעולם הבא. והנה, שעה כזו בעולם הזה, שעה של תשובה, יקרה יותר מכל חיי העולם הבא! ובדברים אלה אומרים חכמינו שאי אפשר לתאר במילים את מעלתו של מי שמקדיש שעה כל יום להתבודדות ולהתבוננות פנימית.
והנה, נפתח בפנינו חלון הזדמנויות חדש. שנה חדשה, סליחה ומחילה. זה הזמן לעלות על הגל ולהמשיך את השנה עם הניקיון והרעננות של ההתחלה, של עבודה רוחנית פנימית, של התבודדות וחשבון נפש. למה שניתן למשא העוונות להצטבר? הרי הבורא אינו ותרן חלילה, לעוונות יש מחיר שנגבה לא פעם באופן מידי. למה שיעבור עלינו עוד יום של צער ועומס מיותר? בורא עולם הוא אבא רחמן מאוד. בשעה אחת של תשובה הוא מוחל לנו, ממתיק מעלינו את הדינים ומשפר את ההרגשה ואת כל מציאות החיים בעולם הזה. וזה עוד בלי להזכיר את אין סוף וגבול למה שיהיה לנו בעולם הבא.
בימים אלה אנו מקבלים קרש קפיצה נוסף, ימי חג הסוכות הנפלא, המסייע לנו מצד אחד להמשיך את הכוח של יום הכיפורים, ומצד שני להתחזק עם קדושת הסוכה. ואין דבר טוב יותר שיכול להעניק לנו את הרגשת התרוממות זו של קדושת הסוכה, ארבעת המינים והאושפיזין הקדושים כמו השעה היומית, שהרי כל מהות החג הוא שמחה של תשובה מאהבה.
כמו שמובא בכל ספרי החסידות, שהסיבה לכך שעושים סוכות דווקא עכשיו היא מאחר שהסוכה כל כך קדושה ושם שמים נקרא עליה ואי אפשר להיכנס אליה עם עוונות, לכן הזמן היחיד שבו כל עם ישראל ראויים לסוכה הוא לאחר יום הכיפורים, שאז כולם נקיים מעוון. וכן בעניין האושפיזין הקדושים. זה ברור ופשוט שלא ניתן להרגיש שום שייכות לקדושתם בלי נקיות התשובה. והניקיון היומי שאנו עושים במצוות התשובה, ההתבוננות היומית, מזכה אותנו להרגיש משהו מקדושת שבעת הרועים, כל אחד לפי מדרגתו.
כך הוא הדבר גם בארבעת המינים. אומר הזוהר הקדוש, שהם מסמלים את גיבור המלחמה היוצא מהקרב כשכלי זינו בידו לאותו ניצחון. בכל הימים הנוראים שעברו עלינו, אחזנו בכלי המלחמה של התפילה והתשובה, אבל עיקר הניצחון הוא לצאת מימים אלה עם כלי המלחמה ביד, כלומר לא להניח את התשובה בצד עד חודש אלול הבא או סוף השנה, אלא ללכת איתה כל השנה כולה. כך זוכים ל"זמן שמחתנו" כל השנה, לשמחה אמיתית וניקיון רוחני הממשיך את ההרגשה הנפלאה הזו לכל השנה כולה. ויהי רצון שבורא עולם יזכה אותנו בזה.
חג שמח לכל בית ישראל.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור