תאמינו בזה
אם תרצו אין זו אגדה בכלל, אז תאמינו בזה ולא באגדת פיית השיניים שהתגלתה כתרמית הגדולה של האנושות. תאמינו במשהו גדול שייתן לכם ביטחון ורוגע.
אין אדם בעולם שלא מתמודד עם עניינים של ביטחון בחיים בצורה כזו או אחרת. יש את אלה שהזניחו נושאים שמצריכים טיפול ויש כאלה שמתמודדים עם אתגרים רגשיים. אף אחד לא גדל בבית מושלם או סביבה מושלמת. האמונה הבסיסית שהייתה לנו כילדים נשברה איכשהו בדרך, אולי בגלל אירוע שתפס חלק ממושך בחיים, אולי מצב שגרם לנו אכזבה, או שמא היו אלה אנשים שהיו אמורים להיות נחמדים אלינו ולא היו, או שהתקופה בבית הספר התגלתה כמשעממת ברובה. אולי אחד החברים שלנו בגד בנו, הורים שהענישו בצורה לא הוגנת, מורים חסרי סבלנות ואגדת פיית השיניים שהתגלתה כתרמית אחת גדולה.
למדנו, לפעמים בדרך הקשה, שאנשים לא תמיד ישרים והגונים ודברים לא קורים כפי שפרסמו בשלטי חוצות. למדנו להיות זהירים ואיבדנו את התמימות שלנו. חלק אפילו איבדו את האמון והביטחון שלהם באלוקים. כן, יש גם כאלה.
כשהייתי ילדה ההורים שלי שלחו אותי ללמוד בבית ספר של יום ראשון (בית ספר שיהודים לא דתיים נהגו ללמוד בו בארצות הברית לימודי יהדות בסיסית ועברית). יום אחד המורה לימדה אותנו על תיבת נח. אהבתי מאוד את הסיפור הזה, אני מניחה שהתמונות הצבעוניות של התיבה עם זוגות של חיות מציצות ממנה עשו את שלהן. אך מסיבה שלא ידועה לי, כי הייתי אז ילדה קטנה, ההורים שלי הפסיקו לשלוח אותי לבית הספר הזה. אולי בגלל המרחק מהבית? אולי בגלל שהנסיעה אליו עייפה את אבא שלי? אולי. בכל אופן, אף פעם לא העליתי ספק בסיפור שהמורה סיפרה לנו. כי למה שאעשה את זה? לא היה לי ספק שאלוקים קיים, למרות שלא הכרתי אותו מי יודע מה באותם ימים.
הזמן החולף וכבר הפכתי לנערה בגיל ההתבגרות והאמונה בסיפורי התנ"ך נהדפה בטענה שמדובר ב"שטויות", בעיקר הסיפור על חציית ים סוף. ידעתי שעשר המכות ממש לא קרו, מבחינתי זו הייתה איזו אגדת עם. במשך שנים הצלחתי איכשהו להסתדר עם פסח, לקרוא את ההגדה עם סבלנות ובלבול מעורבבים על המסורת היהודית שלנו. חשבתי שכל העניין הזה די נדוש וגם הסובבים אותי, מכרסמי המצות למיניהם באותו שולחן ליל הסדר, לא חשבו אחרת.
כשסוף סוף עליתי לישראל (אם כבר דיברנו על לעזוב את מצרים…) גיליתי לשמחתי שהתיבה של נח היא עובדה אמיתית. זכיתי באמונת הילדות שלי באלוקים שוב ושמחתי על העושר והענקיות שהיהדות גילתה לי. הרגשתי שוב צעירה בשנים וחוויתי את אותו טוהר פנימי מהילדות. גיליתי (כן שוב) את הנשמה שלי! והופ, אני שוב מאמינה!
מאמרים נוספים בנושא:
משובחים כמו גרגירי קפה
בזכות הקשיים
אל תפסיקו לרצות
המאמן האישי שלך
כנפיים של נשר
אבל בתוכי היה קיים צד לא מוסבר, כזה שהתמהמה עם כל העניין, גילה סקפטיות מסוימת וצחקק כל הזמן על הרעיון שאני קדושה, שאני טובה ושאני כל כך תמימה. אך בעיקר, שאני מעל הכל נשמה…
עברתי דרך ארוכה מאז, אבל לעולם לא אצא מכלל סכנה בעניין הזה, מן הסתם כמו כולם.
כי בתוך כל אחד מאיתנו מתגנב לו איזה קול ערמומי וארסי, שתמיד יש לו מה לומר.
"ברצינות?" הוא שואל, "אתם באמת מאמינים שאלוקים מקשיב לתפילות שלכם, שאתם יכולים להשתנות ושניסים קורים בחיים שלך? חחחחחחחח….. תעשו טובה לעצמכם ואל תשכחו לשים את השן מתחת לכרית…"
ואיך אמר לי פעם כירורג מפורסם, "חתכתי לא מעט אנשים בחדר הניתוח, מאות אם תרצי, ואף פעם לא ראיתי נשמה".
כשאנו אומרים "שמע ישראל" אנו שמים את היד הימנית שלנו על העיניים. למה? כי אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לראות את אלוקים. אף אחד לא יכול. אבל אנחנו מאמינים בו אמונה נצחית. אנחנו גם לא יכולים לראות נשמות, מלאכים, את כיסא הכבוד או להבדיל שדים. יש הרבה דברים שאנחנו לא יכולים לראות וגם לא להבין, אבל אנחנו מאמינים בהם בכל מקרה.
כל מי שייצא למסע חיפוש אחרי הנשמה שלו – ימצא אותה. יכול להיות לנו מאה אחוז ביטחון בבורא עולם, בתורה ובעולם הבא (והוא לא יאכזב.)
כי המנצח הגדול הוא אלוקים הכל יכול והנשמות שלנו הן חלק בלתי נפרד ממנו ומהתכנית הענקית שלו. באלוקים אנחנו בוטחים, לא בשיניים שמתחת לכרית.
אז מה אתם אומרים?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור