הלכות הצומות הקלים

הצומות בימינו 

כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים, שכן בדרך כלל תקנו חכמים את תקנותיהם כדוגמת מה שנצטווינו בתורה. וכמו שצום יום הכיפורים נמשך יממה שלמה כך גם תקנו את ארבעת הצומות. וכשם שבצום הכיפורים אסורים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כך תקנו גם בצומות על החורבן. וכך נהגו במשך שבעים שנות גלות בבל. וכשחזרו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני, נתבטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, יט): “כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט’ באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג’ בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י’ בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ”. וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים את אותם הצומות. וכך נהגו במשך כל השנים הקשות שאחר חורבן בית המקדש השני, שנים שבהן התחולל מרד בר כוכבא וחורבן ביתר ויהודה. נמצא שדין הצומות תלוי במצבנו הלאומי. בתקופת גזרות ושמד חייבים לצום באותם הצומות. וכשבית המקדש בנוי, ימי הצום הופכים לימי ששון ושמחה. ובמצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד, אין עלינו גזירות קשות, כפי שהיה בתקופת רבי יהודה הנשיא, דין הצומות תלוי ברצונם של ישראל, “רצו – מתענין, רצו – אין מתענין”. וכך הדין בעשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז וצום גדליה. אבל בתשעה באב, כיוון שנכפלו בו הצרות, ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין הדבר תלוי ברצון (ר”ה יח, ב). למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בכל הצומות, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם. וכך הדין עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שאז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה וששון.[1] 

 
דין הצומות הקלים 

כפי שלמדנו, בזמן הזה, בו אין גזירות קשות ושמד, ומאידך בית המקדש עדיין חרב, דין הצומות הקלים תלוי ברצון ישראל. וכשם שעצם הצום תלוי ברצון ישראל, כך גם דיניו תלויים ברצון ישראל. וכשקיבלו ישראל על עצמם לצום גם בזמני הביניים, לא קיבלו על עצמם לצום כחומרת צום הכיפורים. וזה יסוד ההבדל בין שלושת הצומות הקלים לתשעה באב, שבתשעה באב, מפני הצרות שהוכפלו בו, חובה לצום גם במצב הביניים, ודינו נשאר כפי התקנה המקורית, שהצום נמשך יממה שלימה, ואיסורי העינוי כוללים גם איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הכל כדוגמת צום הכיפורים. אולם דין שאר הצומות שנתקנו בעקבות החורבן קל יותר: צמים במשך היום בלבד, והצום כולל איסור אכילה ושתייה בלבד, אך אין צריך להימנע מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ועוד הבדל, בתשעה באב נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ורק חולות פטורות. אולם בשלושת הצומות הקלים, גם מעוברות ומיניקות שאינן חולות, פטורות מהצום, מפני שמתחילת קבלתם של ישראל לצום באותם הצומות, הקילו על המעוברות והמניקות שלא יצומו (שו”ע או”ח תקנ, א-ב).[2] וטוב להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בזמן הצום, אבל לצורך ניקיון מותר לרחוץ בפושרים. וכן נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה שמחה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום.[3] 

 
זמן הצומות הקלים 

הצומות הקלים נמשכים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. עלות השחר הוא הזמן שהאור הראשון מתחיל להיראות במזרח, וצאת הכוכבים הוא הזמן שנראים שלושה כוכבים בינוניים ברקיע. ויש דעות אימתי בדיוק עלות השחר, האם בעת היראות אור ראשון במזרח (כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק), או מעט אח”כ, בשעה שהאיר המזרח (כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק). גם לגבי זמן צאת הכוכבים ישנן שתי דעות עיקריות. א) בעת שהמומחים ומיטיבי הראות רואים שלושה כוכבים (כשהחמה 4.8 מעלות מתחת לאופק), או כאשר אנשים רגילים יכולים לראות שלושה כוכבים (כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק). בסוגיה זו רווחת טעות, כאילו יש משך זמן קבוע בין עלות השחר להנץ החמה, ובין השקיעה לצאת הכוכבים, ולא היא. אלא משך הזמן תלוי בעונת השנה ובמקום. ולכן צריכים להיעזר לשם כך בלוחות מדוייקים.[4] מעיקר הדין, כיוון שהצום מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים, אבל טוב יותר להחמיר, שאחר שכבר צמים כל היום, מוטב להוסיף עוד כמה דקות לצאת ידי כולם. כשחל עשרה בטבת ביום שישי, צריכים לצום עד אחר צאת הכוכבים, למרות שכבר נכנסה השבת (שו”ע רמט, ד). מי שטס בצום מאמריקה לישראל, הצום יתקצר לו, שכן הוא טס לכיוון ההפוך ממסלול השמש, ובכל שעת טיסה הוא מקצר את הצום ביותר מחצי שעה. ואם הוא טס מארץ ישראל לאמריקה, הצום יתארך לו, שכן הוא טס במסלול השמש, ובכל שעת טיסה הוא מוסיף לעצמו יותר מחצי שעה של צום. הכלל הוא, שהצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים לפי המקום שבו הוא נמצא באותה שעה (ע’ אג”מ או”ח ג, צו). 

אכילה ושתיה לפני עלות השחר 

אף שהצום מתחיל מעלות השחר, לפעמים איסור אכילה מתחיל כבר מהלילה שלפני כן, שאם התכוון שלא לאכול עוד עד הצום, הרי הוא כמי שקיבל על עצמו את הצום ואסור לו לאכול יותר. ולכן מי שהלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר – אסור לו לאכול, שכבר הסיח את דעתו מלאכול. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו, שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי כשיקום לפני עלות השחר מותר לו לאכול, הואיל ולא קיבל על עצמו לצום. וכל זה לגבי אכילה, אבל לגבי שתייה נחלקו הפוסקים. לדעת הרמ”א, כיוון שרבים נוהגים לשתות מים אחר קימתם מן השינה, גם אם לא התנה על כך במפורש, הרי הוא כמי שהתכוון שאם יקום קודם עלות השחר יוכל לשתות. ולדעת בעל ה’שולחן-ערוך’ אין חילוק בין אכילה לשתייה, ומי שלא התנה בליבו שרוצה לשתות מים כשיקום לפני עלות השחר, אסור לו לשתות אחר שיקום משנתו (שו”ע תקסד, א). למעשה, הרוצה לשתות מים אחר שנתו קודם שיתחיל הצום, יתנה זאת בליבו. אולם בדיעבד, המתעורר לפני עלות השחר והוא צמא – רשאי לשתות אף שלא התנה על כך (ע’ מ”ב תקסד, ו, כה”ח י).[5] 

 
שטיפת הפה 

לכתחילה לא ישטוף אדם את פיו בצומות הקלים, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים. אבל מי שיודע שנודף מפיו ריח רע – רשאי לשוטפו, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך, להשתמש במשחת שיניים, כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע. בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד, לא ישטוף את פיו, ורק מי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.[6] 

 
שכח שהוא צום 

שכח ואכל או שתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף אם אכל או שתה כשיעור שבירת הצום, ועקב כך כבר לא יוכל לומר “עננו” בתפילתו (כמבואר להלן ט), מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת, אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו”ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא ביום שתקנו חכמים לצום. ואמנם היו שנהגו לקבל על עצמם צום נוסף כדי לכפר על מה שאכלו ביום תעניתם, אולם אין בזה חובה (מ”ב תקסח, ח). ועדיף לכפר על כך בהוספת צדקה ולימוד תורה. שכח את הצום, וברך “שהכל נהיה בדברו” על מים, ושב ונזכר בצום, נחלקו הפוסקים בדינו. יש אומרים שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ואיסור שתייה בצום מדברי חכמים, ולכן מוטב שישתה מעט מן המים, שעל ידי כך ינצל מאיסור ברכה לבטלה. ויש אומרים שהואיל ודעת רוב הראשונים שאיסור ברכה לבטלה מדברי חכמים, לכן מוטב שלא ישתה כלל. בנוסף לכך, אין לתקן עבירה אחת על ידי עשיית עבירה אחרת. וכך נראה למעשה.[7] 

 
חולים פטורים מהצום 

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם חולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק חולים מסוכנים, שהצום עלול לסכן את נפשם, פטורים מצום הכיפורים, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים, כל חולה, אף שאין בו סכנה, פטור מהצום. ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום. ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו, ואפילו אם חולשתו מהצום גורמת לו להעדיף לשכב על מיטתו, אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום, עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום. וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה – פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר את מחלתו. וכן אדם חלש שיודע שיש סבירות גבוהה שהצום יגרום לו לחלות – פטור מהצום. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין – פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים – פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם, אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמים.[8] הפטור מהצום מחמת חוליו, יכול לכתחילה לאכול כבר בבוקר ארוחה שלימה ולשתות כל צורכו, אבל ראוי שלא יענג את עצמו במאכלי מותרות. וכשיאכל אינו צריך להשתדל לאכול לשיעורים כדרך שאמרו ביום הכיפורים. מפני שרק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה, וגם החולים חייבים בו, החמירו גם לגבי חולים מסוכנים שמוכרחים לאכול, שאם אפשר להם, יאכלו פחות פחות מכשיעור, כדי שלא לשבור את הצום. אבל בצום שתקנו חכמים, אין לחולים מצווה להתענות, ולכן אין כל צורך שיאכלו פחות פחות מכשיעור.[9] עוד צריך לציין, כי חולים שצריכים ליטול תרופות באופן קבוע, כמו מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה או חולים כרוניים אחרים, צריכים להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. ומי שיכול, יבלע את התרופה בלא מים. יש לציין שכמעט בכל התרופות, כולל אנטיביוטיקה, לא יגרם נזק למי שיבלעם בתענית בלי מים. ומי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים, יערב במים טעם מר, עד שלא יהיו ראויים לשתיה – ובעזרתם יבלע את הגלולה. 

 
מעוברות ומיניקות בתשעה באב ובצומות הקלים 

בתשעה באב גם נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, מפני שרק חולים פטורים מצום תשעה באב, ואילו מעוברות ומיניקות, כל זמן שאין להן חולשה מיוחדת, נחשבות בריאות. אולם מן הצומות הקלים, נשים מעוברות ומיניקות פטורות. והטעם, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו בשעה שיש על ישראל גזירות קשות, וכשאין גזירות קשות הצום תלוי ברצון ישראל, ואכן ישראל נהגו וקיבלו על עצמם לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אולם כבר מתחילה נהגו שמעוברות ומיניקות אינן צמות בהם, מפני שהצום קשה להן יותר. ואמנם באשכנז, נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולהתענות גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזירות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז, שנשים מעוברות ומיניקות אינן מתענות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום – עדיף שלא תתענה. ומשעה שהאשה יודעת שהיא בהריון היא פטורה מהצום.[10] דין מינקת הפטורה מהצומות הקלים נמשך כל עוד האשה מיניקה את בנה, ואף כאשר התינוק מקבל מזון נוסף, כל זמן שלא פסקה להיניק – הרי היא פטורה מהצום. ויש מקילים לכל מי שילדה שלא תצום עשרים וארבעה חודשים אחר הלידה, שאין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים. למעשה, רבו המחמירים המחייבים כל אשה שפסקה להיניק להתענות גם בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך שכמה מגדולי הפוסקים הקילו בזה.[11] 

קטנים חתנים וחיילים 

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות, פטורים מן הצומות שתקנו חכמים. וגם לא תקנו חכמים לחנכם לצום מספר שעות, כי רק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה, תקנו חכמים לחנכם לצום לפני הגיעם לגיל מצוות, אולם בצומות שמדברי חכמים לא תקנו לחנכם לצום. ובכל זאת, רבים נוהגים לחנכם לצום מספר שעות לפי כוחם, אבל לא יתענו כל היום (רמ”ע מפאנו קיא, ועי’ כה”ח תקנד, כג). וכשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים בלבד, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ”ב תקנ, ה). גם חתן וכלה צריכים לצום בצומות הללו. ואע”פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים, מכל מקום בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): “אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (ריטב”א, באו”ה תקמט, א. ובתענית אסתר רבים מקילים, להלן יד, 12). וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שפודה את בנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול. אלא נוהגים לקיים את הברית או הפדיון לקראת סוף הצום, ועורכים את הסעודה אחר צאת הכוכבים.[12] חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים חייבים בצום. 

תפילת עננו  

תקנו חכמים להוסיף בחזרת הש”ץ של תפילות שחרית ומנחה, בין ברכת “גואל ישראל” לברכת “רפאנו”, ברכה מיוחדת על הצום – “עננו”. ואומרים אותה בתנאי שיש שם לפחות ששה מתענים, והחזן צריך להיות מהמתענים (שו”ע תקסו, ה). [13] אבל בתפילת הלחש אין אומרים “עננו” כברכה בפני עצמה, אלא אומרים “עננו” בתוך ברכת “שומע תפילה” (תענית יג, ב). ונחלקו המנהגים באילו תפילות אומרים “עננו”. יש אומרים שבכל שלוש התפילות של יום הצום יש לומר “עננו”, ואף שבערב עדיין לא מתענים, כיוון שיום זה נקרא צום – אומרים “עננו”. וכן נוהגים עולי תימן וחלק מהספרדים. ומנהג הרבה ספרדים לומר “עננו” בעת שמתענים, לפיכך בצומות הקלים אומרים “עננו” בשחרית ומנחה, ובתשעה באב אומרים “עננו” גם במעריב (עפ”י הרז”ה, כה”ח תקסה, טוב). ולמנהג יוצאי אשכנז, אומרים “עננו” במנחה בלבד, משום שחוששים שמא אדם שיאמר בשחרית “עננו” ייחלש במשך היום וישבור את הצום, ונמצא שהוציא דבר שקר מפיו כשאמר “ביום צום תעניתנו”. לפיכך נוהגים לומר “עננו” במנחה בלבד, שאם התענה עד מנחה, מן הסתם יסיים את הצום (עפ”י גאונים ורש”י, רמ”א תקסה, ג). וכל אדם ימשיך במנהג אבותיו. מי שאכל או שתה בצום, אם אכל פחות משיעור כזית או שתה פחות משיעור מלא לוגמיו, אינו נחשב כמי ששבר את הצום, ולכן יאמר “עננו”. אבל אם אכל או שתה יותר, הואיל ושבר את הצום, לא יאמר “עננו”.[14] (ומכל מקום חובה עליו להמשיך לצום, לעיל ו). יא – קריאת “ויחל” בתענית בתעניות ציבור קוראים בתורה, בשחרית ומנחה, בעניין כפרת חטא העגל (מסכת סופרים יז, ז, שו”ע תקסו, א). לרמוז שכמו שכיפר ה’ על חטא העגל ונתן לנו לוחות אחרונים, כך יכפר על חטאינו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו. דעת רוב הפוסקים שמפטירים במנחה “דרשו ה’ בהמצאו” (ישעיה נה). וכן נוהגים אשכנזים (רמ”א תקסו, א). אולם מנהג רוב הספרדים שלא להפטיר. ואע”פ כן אם קראו לספרדי לעלות שלישי במקום שנוהגים לקרוא הפטרה, יעלה ויקרא אח”כ את ההפטרה עם ברכות (ישכיל עבדי ו, ט, וע’ תורת המועדים ד, ב). קוראים את קריאת התענית רק כשיש שם לפחות ששה מתענים, אבל אם אין ששה, אין קוראים את קריאת התענית. אין להעלות לתורה לקריאת התענית אדם שאינו מתענה. בדיעבד אם קראו לתורה למי שאינו מתענה, והוא מתבייש לומר שאינו מתענה, רשאי לעלות.[15] מנהג אשכנזים לומר “אבינו-מלכנו” אחר תפילת עמידה של שחרית ומנחה, והספרדים לא נהגו לאומרו. יב – ברכת כהנים במנחה בכל ימות השנה אין הכהנים נושאים את כפיהם בתפילת מנחה, מפני שהיא אחרי הסעודה ויש חשש שמא הכהנים ישאו את כפיהם כשהם שתויים ויעברו באיסור. ובתעניות שהיו מתפללים בהן נעילה, כמו ביום הכיפורים ובתעניות גשמים, מברכים ברכת כהנים בתפילת נעילה, שהואיל והם בתענית אין חשש שִכרות. אבל במנחה של אותן התעניות לא נשאו כפיים, שמא ילמדו מזה טעות שנושאים כפיים גם במנחה שבימות החול. ובתעניות רגילות שאין מתפללים בהן נעילה, אם מתפללים מנחה בשעת נעילה, הכהנים נושאים בה כפיים (עפ”י תענית כו, ב; שו”ע או”ח קכט, א). אבל אם מתפללים מנחה מוקדם יותר, כיוון שתפילת מנחה אינה בזמן המיוחד לנעילה, לא ישאו הכהנים את כפיהם, וגם החזן לא יאמר “אלוהינו ואלוהי אבותינו” שנוהגים לומר כשאין כהנים. לפיכך, נכון לקבוע את תפילת מנחה של תענית בזמן שבו יוכלו לזכות במצוות ברכת כהנים. הטוב ביותר להתפלל מנחה של תענית בחצי שעה הסמוכה לשקיעת החמה, שהוא הזמן המובחר לתפילת נעילה. ומכל מקום גם אם יתפללו אחר פלג המנחה, עדיין יוכלו הכהנים לשאת את כפיהם. אבל אם יתפללו לפני כן, לא ישאו הכהנים את כפיהם.[16] כהן שאינו מתענה לא יעלה לדוכן. ואם אין שם כהן אחר, יש אומרים שלא יעלה (כה”ח קכט, ה; תורת המועדים ג, ד). ויש אומרים שיעלה, ולא זו בלבד, אלא אפילו אם אין שם שני כהנים בלעדיו, יעלה (לוח א”י, הליכות שלמה תפילה י, יג). ואם אין שם ששה מתענים, גם כהן שמתענה לא יעלה לדוכן במנחה (ע’ פס”ת קכט, ב).