פרשת השבוע וירא – הכחשה

האדם מטולטל בעולם הזה בין שני קצוות – בצד אחד נמצאת האהבה ובצד שני נמצא הפחד, כשהפחד הכי פנימי שיש לאדם הוא הפחד לא להרגיש נאהב! זה הפחד האנושי העוצמתי ביותר, רק שפחד זה מלובש בכל מיני לבושים ומנגנוני הגנה שמתפתחים אצל האדם עם השנים.

אחד הלבושים האלה נקרא בשם הכחשה – אדם מכחיש את המציאות, מסרב להכיר בה, ועושה זאת כי הוא חש עלבון מהמציאות, בין אם זה ממצב שנכפה עליו ובין אם זה הוא עצמו יצר. בכל מצב בו האדם חווה בושה מהמציאות הוא יתכחש לה, אך בעומק זה בגלל הפחד לא להרגיש נאהב. כשילד קטן מתכחש לדברים שברור שהוא עשה, זה רק בגלל הפחד שלו לאבד את האהבה של ההורים.

כך מתאר הנביא את בני דורו שסירבו להכיר בקלקולם "סְבָבונִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם" (הושע יב) – הלכו סחור סחור כדי לא לעמוד מול האמת. זה נקרא כַחַשׁ.

וכדי להתמודד עם כל החסרונות, גם עם הפחד לא להיות נאהב – צריכים דעת, כי כל הצרות והייסורים והגלויות הפרטיות והכלליות אינם אלא לפי ערך חסרון הדעת. אך כשהדעת נשלמת אז נשלמים כל החסרונות, בבחינת 'אם דעת קנית מה חסרת'.

ועיקר הדעת היא – להכיר בכך ששלמות יש רק לבורא עולם. אדם לעולם לא יהיה מושלם. וזה בסדר לא להיות מושלם, הפנטזיה לשלמות היא הטעיה שבאה מצד הנחש הקדמוני שמספר לאדם ששלמות שייכת גם לו. האמת לאמיתה אומרת ששלמות היא רק לבורא עולם, ועל כולנו בני האדם נאמר – "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמי" (תהילים נא). כולנו נולדנו עם חסרון עם חטא, וחטא עניינו חיסרון, כמו שאומרים הוא החטיא את המטרה, וגם על הצדיק הגדול ביותר נאמר שאין מצב שהוא יחיה בארץ בלי חטאים, בלי חסרונות, כי שלמות יש רק לאחד האמיתי, לקב"ה.

התורה מספרת לנו שהמלאכים באו לבשר לאברהם על כך ששרה תפקד ויהיה להם בן, למרות גילם המופלג – "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ… וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ…." שרה כיחשה כי היה לה פחד טבעי מאברהם, פחד של יראת כבוד מבעלה הצדיק, היא לא רצתה שיחשוב שהיא מפקפקת בדבר המלאכים, וזה מפורש בכתוב "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה…"  ומה היה הפחד הגדול של שרה? לאבד את האהבה של אברהם, שזה הדבר שהכי הרבה מפחיד אישה – לאבד את האהבה מבעלה.

ולכן כתגובה באה הכחשה, משום כך עובד מנגנון ההכחשה: הוא מתעלם מהמציאות ומהעובדות. זה מה שקרה לשרה, לכן הכחישה את צחוקה, כי לאישה מטבעה קשה יותר שבעלה יכיר בחסרונה והיא זקוקה כל הזמן להשלמה מצדו, ועל זה נאמר "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" – בעלך הוא זה שישלים אותך, כמו קרני החמה המאירים בלבנה.

וזה העניין שהתפלל רבי שלמה אבן גבירול וביקש מהקב"ה – "הכרה בין ההווה והנמנע, והנחמה במה שאין בו יכולת". כלומר, ביקש הכרה ודעה צלולה להבחין בין מה שאפשרי (הווה) לבין מה שלא אפשרי (נמנע) ושלווה לקבל את מה שלא אפשרי. ולתפילה זו עשו גרסה מחודשת וקראו לה "תפילת השלווה" – שם למעשה מבקש אדם שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתו לשנותם, כלומר לצאת מההכחשה ולקבל בשלווה את המציאות שהוא לא אלוהים, כי כשתהיה לו ההכרה שמציאותו מציאות חסרה, שזוהי שלמותו האמיתית, לא יהיה לו צורך להכחיש טעויותיו משום שיידע שהוא ראוי לאהבה למרות חסרונותיו.