לחזור הביתה
זה לא רק שם של סרט מפורסם, אלה החיים האמיתיים. לחזור הביתה, פעולה שאנחנו כל כך רגילים לעשות, אבל עצרו רגע ותחשבו על המתנה המקסימה הזו!
הרגשתי שאני נמעכת בין דורותי וג'ין כשרכב ההסעות החל את הנסיעה היומית. שתי הנשים המדהימות הללו הן בנות שמונים – אחת מניו יורק והשנייה מגרמניה. יש עוד שבעה מבוגרים ברכב וכולם מגיעים כל יום למרכז לליקויי זיכרון. אני המלווה שצריכה לוודא שכולם חוזרים הביתה בשלום.
שתי דקות מאז שההסעה יצאה לדרך ג'ין הסתובבה אלי ושאלה כשהיא מבוהלת, "את יודעת של מי ספר הכיס שאני מחזיקה?"
"זה הספר שלי", הסברתי עם חיוך מרגיע. "אמרת שתחזיקי לי אותו כי יש לי כמה תמונות על הלפטופ שלי".
"אה" אמרה.
נסענו עוד קצת וג'ין שאלה אותי שוב, "את יודעת של מי ספר הכיס הזה?". הסתובבתי אליה וראיתי את הדמות שלי משתקפת על משקפי השמש שלה. שוב אני אומרת לה שזה שלי. היא מסתכלת על הספר ואז על החלון. לימיני יושבת דורותי, שלומדת קצת מהציור שהיא מחזיקה בידיים, זה שצבעה לפני כשעה.
"מעניין מי צייר את הציור הזה…" היא תוהה בקול רם.
"את ציירת אותו, דורותי. זה הציור שלך משיעור מלאכה".
"באמת?" שאלה המומה. "טוב שאני לא מציירת כדי להתפרנס, אחרת הייתי גוועת ברעב!"
שתינו צחקנו ואז הגיע הקול מאחור. זאב, ג'נטלמן מדרום אפריקה, שואל את פרל בת התשעים אם היא יודעת איזה יום היום.
"אני אפילו לא יודעת באיזו שנה אנחנו נמצאים" פרל צוחקת וזאב מצטרף. אבל זאב דואג. זו דאגה שמלווה אותו כל יום כשאנחנו חוזרים הביתה.
"ובכן" הוא מודה, "אני לא זוכר איפה אני גר", הוא נאנח. "אני אפילו לא יודע לאיזה בית הם לוקחים אותי".
"זאב, אני יודעת איפה אתה גר" אמרתי לו כשהסתובבתי אליו. "אתה גר בבית שמש עם גרטה. אני לוקחת אותך עכשיו לשם". זה הרגיע את זאב למרות שהוא לא זוכר אותי בכלל. אבל אני נחמדה וגם מכירה אותו אז זה מספיק לו.
נסענו עוד קצת, השמש מסנוורת ואני לא מפסיקה להודות לבורא עולם שהמזגן עובד.
"מעניין של מי ספר הכיס הזה… את יודעת?" שאלה שוב פעם ג'ין.
"זה שלי" אמרתי, ובעדינות הוצאתי אותו מידיה כי אני כבר לא רוצה לענות על השאלה הזו שוב. "תודה שהחזקת אותו בשבילי".
מאמרים נוספים בנושא:
דורותי שקועה בציור. "מי צייר את זה?" היא שואלת. אני מסתכלת על הציור שלה, הוא מלא בכתמי צבעי פסטל וצורות שונות. אבל נראה שכל העסק הזה נהיה ממש שבלוני.
"את, דורותי" אני משיבה.
"נו, פיקאסו אני לא" היא מסיקה נחרצות. "הנה, אם הוא מוצא חן בעינייך את יכולה לקחת אותו" והעבירה לי אותו בחוסר סבלנות.
"את יכולה לתת אותו לרינה" אמרתי לה, "היא תתלה אותו על המקרר". ברגע שסיימתי את המשפט הזה הרגשתי רע עם עצמי. מה יהיה באמת עם הציור הזה. לפעמים זה ממש גורם לי לבכות כשאני רואה את העבודות שהחבר'ה אלה מכינים שם במרכז. הפרויקטים כל כך ילדותיים ונעשים בזהירות רבה. זה שובר לי את הלב לראות אותם צובעים כמו ילדים.
דורותי מסתכלת עלי בהלם, "את לא רינה?"
"לא, אני יהודית ואנחנו מכירות כבר הרבה זמן", השבתי.
"נכון. עכשיו אני נזכרת. למדנו יחד בבית הספר בגרמניה".
אני לא מגיבה כי המחשבה על זה שאנחנו מכירות מגרמניה גורמת לה להרגיש טוב, אבל בדרך כלל כל תזכורת על גרמניה גורמת לה צער.
ג'ין מנערת בחוסר סבלנות את היד שלי. "את מחזירה אותי לארצות הברית של אמריקה?" היא שואלת-דורשת. "בגלל ששם אני גרה. זה הבית שלי".
"אבל את יודעת איפה הבית שלי, נכון?" צועק זאב מאחור. "כלומר, לאיזה בית אני הולך היום?"
"אני אומנם לא יודעת איפה האיש הזה גר" אומרת לי דורותי, "אבל הייתי רוצה לדעת מי צייר את הציור הזה?"
אני עוצמת את העיניים. אחרי כמה דקות הגענו לבית של זאב. אני עוזרת לו לרדת מהרכב והוא פתאום מסתובב ואומר לי, "כמה אני צריך לשלם לך".
"זה בסדר, זאב" אמרתי לו, "כבר שילמת".
הוא בוחן אותי. "את בטוחה?"
"בהחלט".
אני מוציאה את מקל ההליכה שלו מהחלק האחורי והוא מתחיל לצעוד לאט לכיוון של אשתו, גרטה, שמחכה לנו תמיד בחנייה. "הינה האדם הגדול והחשוב הגיע!" היא מכריזה.
"אני לא" הוא משיב בצעקה, "אלוקים הוא הכי גדול וחשוב בסביבה".
אני מחייכת, מחבקת את גרטה ועולה לרכב. ג'ין לידי ואני מספרת לה על השיחה הקצרה מחוץ לרכב. היא יושבת מאובנת, ידיה שלובות ועל פניה מבט מפוקס בנקודה כלשהי שנמצאת בקו העיניים שלה. "יופי!" היא אומרת, "אני רוצה ללכת הביתה, בחזרה לארצות הברית!".
"אף אחד לא מכריח אותך להיות פה" אומרת דורותי בנחישות. "למה שלא תעזבי אם את לא אוהבת להיות כאן? טורנוטו לא מתאימה לכל אחד".
"אבל ארצות הברית זה הבית שלי" ג'ין חוזרת. "לשם אני שייכת".
"מאיפה את בארצות הברית" אני שואלת ומנסה להרגיע קצת את הרוחות שהחלו פתאום לנשוב ברכב למרות שכל החלונות סגורים. היא מהססת לרגע ובסוף אומרת, "אני לא זוכרת".
הגענו לבית של ג'ין ברמת בית שמש, שם היא גרה כבר כמה חודשים. הבת שלה מנופפת לנו לשלום ובזהירות אני מורידה אותה מהרכב. "היה לך כיף במועדון?" היא שואלת. ג'ין מתרכזת במדרכה שהיא צריכה לעלות. "אני חושבת" היא עונה. הזכרתי לה איך היא נהנתה בשיעור יוגה והיא הסכימה.
עכשיו צריך להוריד את דורותי. שמתי לב שהיא פתאום נהייתה שקטה. את הציור היא כבר הספיקה לקמט. אני מחייכת אליה והיא לוחשת בחשש, "תגידי לי, הוא בסביבה?"
הפסקתי לחייך. אני לא צריכה לשאול למי היא מתכוונת. "הוא נעלם לנצח!" אמרתי בשקט, "הוא לעולם לא יחזור". היא מתמלאת חרדה כשההסעה עוצרת ואני עוזרת לה לשחרר את חגורת הבטיחות. פתאום היא מסתכלת עלי ושואלת שוב "האם בטוח לצאת החוצה?"
"כן, את בטוחה כאן מתוקה. את בבית עכשיו". הבן שלה לוקח את היד שלה ואני נותנת לו את הציור שלה. "איזה ציור יפה!" הוא אומר בהתלהבות אחרי שניסה ליישר אותו.
"אל תסתכל עלי" צוחקת דורותי, "לא אני ציירתי אותו!"
הגענו לתחנה האחרונה. אני יוצאת מהרכב, מודה לנהג ומברכת אותו לשלום. הולכת מהר דרך הפארק לכיוון השכונה שלי, מרגישה צעירה ורעננה למרות שאני נושקת לגיל הביניים. באיזו קלות הגעתי, צועדת בטוחה ויודעת בדיוק היכן אני גרה. ריבונו של עולם, הזיכרון שלי במצב מצוין. "תודה רבה לך בורא עולם על כל שעוד תיתן כדי שזה יישאר כך".
הוצאתי את הנייד מהתיק והתקשרתי לבעלי. "היי" הוא אמר בשמחה, "איפה את?"
"בדיוק סיימתי את העבודה" אני אומרת, "בדרך הביתה".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור