פעם היה טוב

געגוע.

איזה רגש מורכב.

מצד אחד נעים להתרפק עליו והוא מגיע ממקום חיובי, ומצד שני הוא יכול להיות כה אכזרי. יש מקרים בהם אני תוהה האם הוא באמת נחוץ לקיומנו. נכון שאפשר לומר אותו דבר על רגשות כמו כעס או קנאה – הרי כל העניין הוא למצוא את האיזון, המידתיות כלפי הרגש. אבל, בכל זאת, רגש הגעגוע מעט שונה מאלו שציינתי מכיוון שלא תמיד ברור לנו שרצוי למתן אותו, או שלפעמים הוא פשוט חזק מאיתנו.

כולנו נוטים להתגעגע ברמה זו או אחרת לדברים שונים. אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו שוכן געגוע – לתקופה מסוימת או לאנשים שהיו ואינם. הגעגוע הוא מצע חם המונע מזיכרונות, אבל גם מהדמיון. יש לו כוח רב השפעה עלינו והוא יכול להסב כאב גדול. נכון, כיף להחזיר את עצמנו בדמיון לזמן שנדמה לנו שהיה בו טוב יותר, אבל זה מעמיק את הפער בין הרצוי למצוי וגורם להווה להרגיש כמו ביצה טובענית.

אני מניחה שהגעגוע נוצר כדי לחזק את מערכת היחסים בין בורא העולם לאדם, כתוצאה ישירה מהכיסופים שלנו לחזור לנקודת החיבור האמיתית, לעידן בו הכל יהיה מושלם, לחזור לגן עדן וללוחות הברית הראשונים. את הגעגוע הזה, למרות שהוא עלול להכאיב, רוצה הבורא שנפתח ובו נתרכז. כל שאר הגעגועים סופם להשאיר תחושת החמצה ופספוס, טעם מר וחמוץ ובור גדול בלב.

אבל העולם הזה מבלבל, וכולנו נופלים במלכודת הגעגועים. יש אנשים שהניסיון שלהם כמעט ובלתי אפשרי, והם נאלצים לחיות כשהתחושה הזאת רודפת את הפצע הפתוח שבהם כמעט כל רגע ביממה. המדינה שלנו מלאה באבידות – פיגועים, תאונות דרכים, מלחמות, חולי. בכל יום אנו שומעים על סיפורים קורעי לב בהם משפחות נקרעות אחד מהשני.

בשנתיים הראשונות של האבל, הגעגוע עלול לכלות כל חלקה טובה של שמחה שיש באדם. אחר כך החיים נסבלים יותר, אך עדיין, התחושה הזו אינה מרפה. אדם יכול לחיות את רוב חייו כשהתחושה הזו היא חלק בלתי נפרד ממנו. זה עלול לכאוב, לחנוק, להשתלט ואי אפשר להחזיר מלחמה. מה תאמר לו? איך תאבק? הרי אם תפסיק להתגעגע אולי תתחיל לשכוח? אולי תאבד את הקשר היחיד שנשאר עם אהובך?

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…

העבר גם הוא יש לו יד ורגל שעלול להשתלט על ההווה. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" (מתוך "יכול להיות שזה נגמר" מילים: יהונתן גפן). ישנם מצבים בחיים שבהם כולנו מרגישים שפעם היה טוב יותר, היינו טובים, מוצלחים, בריאים וחזקים. הרי מצד אחד זה נעים להיזכר אך מהשני הרסני, כי כל מטרת הגעגוע הזה היא לגרום לנו להרגיש שאיפשהו טעינו בדרך, וגם אם לא אז אנחנו ברור שהיום המצב שלנו הורע. גם יעקב אבינו חווה געגוע עז לבנו יוסף ומחלק את חייו לשניים – החיים שלפני ואלו שאחרי. יעקב אבינו לא קורא לתקופת הגעגועים שלו "חיים", כי כשאתה שקוע בזיכרונות, כאב ודמיונות אתה לא "חי".

אולי הגעגוע הוא חזק מדי בכדי שנוכל להתגבר עליו, במיוחד במקרים בהם איבדנו אדם יקר וקרוב, אבל יתכן שעצם המודעות לפוטנציאל והכוח שלו יכולה לעזור לנו לכוון את המחשבות להווה, לשחרר את העבר ואת ההילה הזוהרת שלו, לזכור את אלו שאינם מבלי לחשוב אוטומטית על החוסר שלנו.

וכשאי אפשר? אז נשאר פשוט להתחנן על נפשנו מזה שיצר, ברא ונטע את הגעגוע בנו, שיחזיר אותו למקומו הראשוני, את היחסיות והאיזון הנצרכים לנו כדי שנמשיך לחיות בהווה, בלי לכאוב כל הזמן את העבר ואת החוסר.

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com