תיהנו מהחיים!

ככל שאני מתקדמת עם הגיל, בניגוד לרצוני כמובן, אני מוצאת את עצמי כמי שמתנהגת יותר ויותר כמבוגרת.

וזה באמת מטריד אותי.

אני לא אוהבת להיות מבוגרת. יותר מדי אחראיות. יותר מדי דאגות. יותר מדי כביסה.

זאת אומרת, זה לא שבאמת אהבתי להיות ילדה. גם לגיל הזה יש את ערימת ההתמודדויות שלו.

חוץ מכל הדברים הכיפיים שבאים עם בגרות – כמו חשבונות שצריך לשלם ולהיתקע שעות בפקקי תנועה, יש גם כמה רגעים טובים בעניין. ואני מתכוונת, שבהחלט ישנם רגעים שמחים כמו זמן איכות עם הילדים שלי כשהם לא רבים (מתי זה קורה?), רגעים של לבד ושינה טובה (חחחחח הצחקתי עכשיו את עצמי…).

ברצינות, אנשים, ככה כתוב – שצריך לישון שמונה שעות, נכון?

וגם, יש את הרגעים הנחמדים האלה עם הבעל (אני חייבת לכתוב משהו על זה שהוא לא יתעצבן). אז הנה, כתבתי, אני אוהבת את הרגעים האלה שאנחנו ביחד, במיוחד במסעדה כשמישהו אחר צריך לבשל בשבילי. למרות שהוא לא הכי מתחבר לזה כי הוא אומר שאני מבשלת הכי טוב, ועם זה אני בהחלט מסכימה איתו. בכל אופן, אני פשוט נהנית מהרגעים האלה שמישהו עושה בשבילי את העבודה במטבח.

אחת הבעיות של להיות מבוגר, ממה שאני יכולה לומר, היא שדברים נוטים יותר להיות יותר ויותר רציניים. אנשים נוטים להיות רציניים. כל כך יבשים. עייפים. זומבים כאלה. לפעמים אני צריכה לנופף עם היד מול הפנים שלהם כדי לראות שהם באמת אנושיים. חיים.

מה קרה לנו? איך הפכנו זקנים כאלה? כל כך אפורים? כל כך רציניים?

אתם יודעים מה הבעיה? שהפסקנו את הכיף בחיים שלנו. שהפסקנו לחייך ולצחוק כל כך.

שהפסקנו לחיות!

מאמרים נוספים בנושא:

משבר גיל הארבעים

משבר, זה טוב או רע?

מראה קטנה שלי

האויב הזקן

זקנה של שש בש

צעיר וזקן מול חידת החיים

צעירים לנצח

הכובע של מירי

חלון יפה

לאמץ את ג'וי

מה השאלה, בוחרים בשמחה!

אני מתכוונת, באמת לחיות. להרגיש באמת כל רגע, להיות נוכחיים טוטאלית בכאן ועכשיו. לא לאפשר לדאגות על העתיד שמנקרות בתוכנו להשתלט עלינו, או לא ליפול למלכודת החרטות על העבר שכבר עבר ונעלם. כל אלה דברים ששודדים מאיתנו את הרגעים בהם אנו אמורים לחיות. ככה, עם או בלי שנרגיש, הפסקנו גם להשקיע מאמצים בלעשות דברים.

אני רואה לא מעט אנשים שפשוט גוררים את עצמם, בלי אנרגית וחסרי הבעה. הם נראים כמי ששורדים את החיים ולא חיים אותם.

ותארו לעצמכם כמה מערכות קשרים נראות כך – בין אם מדובר בחברים/חברות או בין בני הזוג! בעלים ונשים שבקושי מתמקדים בזוגיות שלהם, כמה כאלה יש? זורקים פה ושם כמה מילים אחת לשני ואולי אוכלים ארוחת ערב, כמה כאלה יש? וגם כשהם אוכלים ביחד הם לא בדיוק ביחד כי כל אחד עסוק במחשבות שלו, באייפון שלו, בעניינים שלו, מסתכלים על כל מי שיושב במסעדה רק לא על בן או בת הזוג שלהם, כמה כאלה יש?

זה כאילו שחלק מאיתנו נסגר כשהפכנו למבוגרים.

ומה הכי עצוב יותר מכל? שהפסקנו ליהנות מהחיים!

וליהנות מהם באמת.

נכון, יש רגעים שגורמים לנו לשמוח. אבל הרגעים האלה נעלמים מאחורי הצל הענק שמטילים הלחץ היומיומי, התובעניות של השגרה, החרדות, הדאגות וכל הדברים הטובים שאנחנו מרגישים על בסיס יומי. נתפסנו בבגרות הזו אפילו מבלי להבין שזה קרה. ויש מצב שאולי לא נבין מה הפסדנו.

איפה שמחת החיים? שובבות הילדות? אל תוותרו עליהן לעולם, זה שייך רק לפורים!….

אני לא מעזה אפילו להיכנס לעניין של הקמטים והשיער האפור. זה מאמר ליום בהיר וצעיר אחר…

זוכרים איך זה הרגיש כשחייכתם? כשרצתם וצחקתם בשובבות? כשהתמוגגתם מהתרגשות בגלל הסוד השערורייתי שזה עתה גיליתם בגיל ההתבגרות? או שרק בנות מתנהגות ככה?

ובכן, אני מוחה. אני מסרבת לאפשר לבגרות לקחת ממני את הטוב ביותר. אני מסרבת לאפשר לאישיות שלי להישאב לתוך ההרס והחורבן של להיות מבוגרים בלי שמחה. אני מסרבת להפסיק לחייך ולא אכפת לי משום דבר, אפילו שאני רחוקה עדיין ממושגים כמו 'רעננה' ו'חופשיה'.

אז אני הולכת לעשות את הטוב ביותר כדי ליהנות מהחיים שלי. ואני מעודדת גם אתכם לעשות את זה. אני יודעת ששמעתם וקראתם על זה בעבר, אבל שמחה היא בחירה. היא לא רגש שבא בדיפולט שלנו. ממש לא. והיא גם לא תהיה. אנחנו מבוגרים, זוכרים?

אנחנו צריכים לבחור לחיות, לצחוק, לחייך, להעריך באמת כל יום שבורא עולם נותן לנו. גם יום עמוס באתגרים – ואני יודעת שלא מעט אנשים חווים אפילו אתגרים בלתי אפשריים, אבל תמיד נוכל למצוא שם משהו חיובי שיגרום לנו לחייך. משהו להודות עליו. הדברים האלה הם אלה ששומרים על השפיות שלנו ומאפשרים לנו להמשיך הלאה.

וברגע שתסיימו לקרוא את המאמר שלי – תחייכו! הכריחו את עצמכם לעשות את זה. עשו את עצמכם מחייכים ואז תחייכו באמת, כי שלא לשמה יבוא לשמה. ועוד לפני שתבינו, מצב הרוח שלכם ישתפר פלאים וכדור השלג המתוק הזה (הפעם הוא חיובי) יתגלגל גם הוא מצחוק…

שיהיה לכם יום מקסים ומלא חיוכים!