מה עושה כאן אישה זקנה?

"נשארו לך שלושה חודשים".

החברה בה אני עובדת החלה לחוות קשיים והסוף להידרדרות הזו לא נראה אפילו באופק. כתוצאה מכך, החלו צמצומים – קודם כל כשלא החליפו עובדים שעזבו, ואחר כך כשפיטרו את המבוגרים. אחרי כמעט 13 שנים בחברה, נקראתי על ידי מנהלת כוח-אדם ואז חטפתי את הפצצה. בגיל 66, בהחלט שיכולתי להזדהות עם מה שאמר דוד המלך:

"אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני" (תהילים, ע"א ט).

אני אוהבת ללמוד, ותוך כדי הלימוד מצאתי פירוש נחמד לפסוק הנ"ל, שמילותיו המעוררות מבטאות את הרגשות של כל אותם שהגיעו לגיל מתקדם, מזמור זה הוא התפילה המיוחדת שלהם: בקשה נלהבת שהישגים משמעותיים יכתירו תקופת זמן של מימוש והצלחה.

ב-30 השנים האחרונות עבדתי בתחום ההייטק. כבעלת קריירה מקצועית, טיפוח הקריירה שלי היה דבר שעמד בראש סדר העדיפויות שלי. רק בעשור האחרון התחלתי לחפש "הישגים משמעותיים שיכתירו תקופת חיים של מימוש והצלחה". בחנתי את המקצוע שלי בהקשר למשימה שלי בעולם הזה – איך עולם ההייטק וסביבתו ומקום העבודה שלי משפיעים עלי? האם סביבת העבודה שלי טיפחה ועודדה את האמונה שלי? האם היא תמכה ביישום הלימוד והערכים הרוחניים או שללה אותם? איך התעסוקה שלי בנתה את העם היהודי ותרמה למשימה הלאומית?

"וגם עד זקנה ושיבה, אלוקים אל תעזבני" (שם, יח).

ההודעה של מנהלת כוח-אדם השאירה אותי עם קמטים, שיער אפור ועור שקוע. נאבקתי במבוכה של לעבוד עם חבר'ה שידעו שאני עומדת להישלח הביתה. הרגשתי בתוכי צורך עז להוכיח ולהראות לכולם שאני עדיין מתפקדת ברמה גבוהה, שאני יעילה ומועילה בדיוק כמו הצעירים. עבורי, להיות נזקקת זה חשוב בדיוק כמו המשכורת – זה נותן לי חיים. במקום לחפות על ההישגים עם "יושר וכבוד", הגיל פתאום הפך למעמסה ונטל, משהו מביך ומבייש.

מאמרים נוספים בנושא:

שווה טעות: טובים, לא מרירים

איזה מזל?

סיפורים מאלפים מהמקלדת

על הקצה

פקק תנועה
תודה, אבא!
במקום הכי נמוך

עשיתי לי את היום!

בחיים יש הפתעות
חזקה, זה לא מילה
ניסים קטנים
עכבר הכסף

זה בוחן פתע
החלום של חבר שלי

במשך כל שלושת החודשים עד לפיטורים הייתי צריכה להחליט לאיזה כיוון אני הולכת. מפוטרים לא מעטים ממלאים את הזמן שלהם עם תחביבים, נסיעות וטיולים, ארוחות צהריים טובות, שיעורי תורה, ותרגילי פילאטיס. זאת דרך נחמדה אבל לא איך שרציתי להגיע לשלב האחרון של חיי. האפשרויות שעמדו לפניי היו למצוא עבודה אחרת בתעשיית ההייטק, או לפצוח בקריירה חדשה שמעורב בה חסד. לשני המסלולים יש יתרונות וגם חסרונות.

שעות רבות הקדשתי בתפילה האישית שלי כדי להחליט באיזו דרך אבחר. לצערי, לא הגעתי לרגע ה"אהה!" שענה על שאלת ה"מה אני עושה הלאה?". התחננתי לבורא עולם שיוביל אותי לכיוון הנכון בזמן הנכון, הצבתי את היום אחרון של הפיטורים כדד-ליין שבו אגיע להחלטה. אבל עד לאותו יום הייתי צריכה הכנסה, בין אם מעבודה חדשה ובין מקרן הפנסיה.

בינתיים, הלכתי לראיונות עבודה, שלחתי קורות חיים לכל מיני מקומות, התקשרתי, בדקתי רשימות של מקומות עבודה. שום דבר לא זז חוץ ממחוגי הזמן.

אחרי לא מעט התבודדויות, תיארתי לבורא עולם את כל החסדים והתרומות שהוא מזכה אותי לעשות, בעיקר עם המשכורת, ואיך הפנסיה תשפיע עליהם. מכיוון שהחברה בה אני עובדת הראתה בזמנו התלהבות לעזור לנזקקים, לכן הראיתי למנהלת כוח-אדם רשימה מפורטת של התרומות שלי לנזקקים. בליבי הייתה תקווה שהם יגלו רחמים כלפי אוכלוסיות חלשות ואקבל פיצויי פיטורים שיאפשרו לי להמשיך לתמוך בהם. אבל "זה לא עניין עסקי מחייב ומשכנע" אמרה לי.

"וצדקתך אלוקים עד מרום, אשר עשית גדולות, אלוקים מי כמוך"? (שם, יט).

למרבה המזל, בורא עולם החשיב את החסדים והתרומות הללו כטיעון עסקי משכנע ביותר, למרות שמנהלת משאבי אנוש דחתה אותם על הסף.

המבחן הקשה ביותר היה להמתין בסבלנות לתזמון של בורא עולם, וגם לא ליפול ל'חשיבה זקנה' כי דברים בהחלט זזים!…

שבוע אחרי שבקשתי נדחתה, התקשרה אלי מנהלת חברה מהעבר שהחלה לעבוד בחברת סטארט אפ. היא מאוד רצתה שאהיה חלק מהצוות שלה. מתיאור המשרה, הבנתי שזה שידוך מושלם משמים. ומכיוון שהיא מכירה אותי לא היה צורך לשלוח קורות חיים, גם לא להגיע לראיון. אחרי 20 דקות ששוחחנו בטלפון כבר הייתה לי עבודה. מדהים! עשיתי מאמצים רבים במשך חודשיים וחצי כדי למצוא מקום עבודה, ועכשיו בורא עולם, בלי שום מאמץ מצדי, הביא לי את העבודה עד לידיים.

במבט לאחור על המצב עם עיני אמונה, רחמיו והשגחתו של הקב"ה עלי פשוט זרחו כמו שמש. הוא העביר אותי ממקום עבודה שכבר לא מצאתי בו סיפוק. אם לא הייתי מפוטרת הייתי ממשיכה לעבוד שם על אוטומט, וזה הדבר הכי גרוע שאדם יכול להרגיש כשהוא קם בבוקר – לעוד יום עבודה חסר משמעות או סיפוק.

המבחן הקשה ביותר היה להמתין בסבלנות לתזמון של בורא עולם. במשך כל אותם חודשים של חיפוש עבודה נראה ששום דבר לא זז. בכל אופן, מאחורי הקלעים בורא עולם הזיז עולמות כדי להביא לי את העבודה המושלמת!

מבחן קשה נוסף שחוויתי היה להגדיר שוב את הזהות שלי במונחים של התכלית והמשימה שלי כאן בעולם, וכחלק מהעם היהודי, יותר מקריירה אישית מקצועית, ותהא אשר תהא. חידוד החושים של המשימה שלי שם את הפוקוס שלי מעל לאני שלי ומטרות פרטיות גרידא. "שנות הזהב" שלי לא נועדות לשכב בטן-גב על חוף הים ולהירגע מהחיים. אם כי אפשר פה ושם, אבל בעיקר לעשות איתן את הכי טוב שאפשר.

מה גם, שההיפך הוא הנכון! כי העניין הוא למלא את הימים שלי עם תרומה שכוללת את הכישרונות והאנרגיות שלי במקום הנכון לדבר הנכון – עם ישראל. החלק האחרון של חיי יהיה היה גם לעבוד בהייטק וגם עם החסד. העבודה מאפשרת לי מבחינה כלכלית לעזור ולתרום לנזקקים, והחסד מאפשר לי לתרום כישרונות לאוכלוסיות חלשות.

יהי רצון ששנות הזקנה שלנו יהיו מלאות ביושר וכבוד, בהישגים משמעותיים שיכתירו פרק זמן מלא הצלחה והגשמה, אמן!