רוזאנה

מה יותר קשה לדעתכם – להיות נכה על כיסא גלגלים בעקבות אירוע מוחי מלידה או, חלילה, לקבל נכות במהלך החיים בעקבות תאונה או מחלה? רוזאנה ענתה שלדעתה המקרה השני קשה יותר, זה שנולד בריא ונהיה חולה ומוגבל. למה? כי יש לו מקור להשוואה עם מה שהיה פעם ומה שהוא כיום, לכן הוא כל הזמן שואף לחזור למה שהוא היה וקשה לו לחיות עם מגבלתו, בעוד שלאדם מוגבל מלידה אין עם מה להשוות, זה מה שהוא מכיר ויודע, ומכאן הוא צומח!

עיוור שנולד עיוור לא יודע איך נראה העולם, חווית החושים שלו שונה לגמרי מזה שרואה. לעומתו, מי שמתעוור במהלך חייו הרבה יותר קשה לו כי הוא חווה כבר את חווית הראייה שנלקחה ממנו, כעת החושך מנת חלקו. והכאב עצום.

'שום דבר לא מובן מאליו' חשבתי לעצמי כשחציתי את הכביש הראשי בפאתי מרכז אשדוד, 'אני מוכרחה לכתוב על זה משהו, המפגש עם רוזאנה לא היה לחינם' פסקתי. מפגש קצר עם בחורה מדהימה אבל עם מוסר השכל ענק – שום דבר לא מובן מאליו, הכל מתנת חסד מבורא עולם. וברור ששום דבר לא מגיע לנו, כל מה שיש לנו הוא רק חסד נפלא שבורא עולם מרעיף עלינו ברוב אהבתו אלינו. וכן, וכמה שיותר, להשליך למצולות את המחשבה המזעזעת שמגיע לנו כי שום דבר לא מובן מאליו. הכל מתנה, כבר אמרתי.

רוזאנה

בסוף השבוע האחרון חליתי עם דלקת בגרון וחום מזעזע (כאילו שזה שבחוץ לא מספיק…) וכל השבת הייתי במיטה. ביום ראשון, תודה לא-ל, הרגשתי יותר טוב וכפיצוי על השבת שהעברתי במיטה כמעט בלי אוכל, החלטנו שאנחנו הולכים למסעדה באשדוד. מזג האוויר היה נעים, אז התיישבנו בחוץ.

לפתע, ניגשה אלינו רוזאנה, בחורה מקסימה על כיסא גלגלים וביקשה צדקה. אנחנו לא רק שנתנו צדקה אלא ביקשנו ממנה שתשתה כוס מיץ ואפילו תצטרף אלינו לארוחה. בהתחלה, כמובן, היא סירבה בנימוס כי התביישה, אבל לא ויתרנו עד שהיא הסכימה. העונג כולו שלנו.

רוזאנה בחורה מקסימה, משותקת בגפיה העליונות והתחתונות, גילתה לנו עד כמה שום דבר אינו מובן מאליו. אתם חושבים שללכת על שתי הרגליים זה עניין של מה בכך, הא? אז ממש לא. עובדה שישנם אנשים שלא מסוגלים ולא יכולים. רוצים לצאת לעבודה? להתפרנס בכבוד? לאכול עם סכין ומזלג בלי להתלכלך? לשתות בלי שתכולת הכוס תישפך על הבגדים או שייצא רוק מהפה?

מאמרים נוספים בנושא:

תיהנו מהחיים

יום מלא צבעים

יותר מרדוד

כמעט עיוורת

אל תהיו עיוורים לברכות

תספרו את הברכות

חגיגה עם דרמה

מי הכי מסכן?

בצעדים קטנים אל האושר

תגיד, אתה מאושר?

הברכה שאחרי הכאב

ניסיון על כיסא גלגלים

אוי, כמה תודה צריך לומר לבורא עולם על כל החסדים שלו, על כל הדברים האלה שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם – והם לא! על הבריאות והפעולות הפשוטות שהן ממש לא דבר של מה בכך. בשביל רוזאנה, ללכת זה חלום. ויש אנשים שעבורם ללכת זה סיוט. הבחירה בידינו לראות את הכוס המלאה ולצעוק (לא רק לומר) תודה לבורא עולם.

רוזאנה סיפרה לנו שיש לה חבר קרוב שהיה בריא, כי יום אחד הוא נפל ונשברו לו חוליות ומאז הוא צולע, מאז הוא גם סובל כאבי תופת והוא חי על משככי כאבים. לא קל. היא, לעומתו, נולדה מוגבלת. למי יותר קשה? כך או כך זה באמת כבר לא משנה אם יש בעולם הזה נשמות שסובלות…

לאן ירוצו המתים?

לא מזמן הרב שלום ארוש כתב מאמר באתר הזה וכהקדמה סיפר משהו קצר ומעניין. הנה עיקר הדברים:

תארו לכם שהיה יוצא כרוז שמכריז על הזדמנות שלא נשמעה כדוגמתה: כל הנפטרים רשאים לצאת מקברם למשך שעה אחת. מן הסתם, כל בני משפחות הנפטרים היו מגיעים אל שערי בית העלמין, מחכים ליקרים להם מכל שייצאו החוצה כדי לתת להם את כל מה שהם לא הספיקו כשהיו בחיים. אחד הדברים שהכי מאפיין את פרגון האהבה שלנו ליקרים לנו הוא להכין עבורם את האוכל שהם הכי הרבה אוהבים. וזה גם מה שכל בני המשפחה יעשו – יחכו עם מגשים עמוסים בכל טוב שכל אחד מהנפטרים אהב… והאות ניתן! בעלי המוסר אומרים לנו שברגע המיוחד הזה שבו היו נפתחים הקברים כל הנפטרים היו פורצים בריצה מטורפת דווקא לבית המדרש לחטוף שעה של לימוד בעולם הזה ולא היו טורחים אפילו להביט על בני המשפחות, קל וחומר על המאכלים…

ולא, הם לא היו מתעלמים חלילה מבני המשפחה שהתגעגעו אליהם עד כלות כי הם לא חשים כך, ממש לא. אבל הם כבר יודעים דבר או שניים על העולם הזה יותר ממה שאנו יודעים, קל וחומר על מה שקורה בעולם של מעלה. הם היו רצים לשם כי הם יודעים שהכל הבל הבלים, אין חדש תחת השמש, הזמן יקר וצריך לשים את המניות על הדברים החשובים – עוד מצוות, חסדים, מזמור תהילים, לנצל את מקסימום החיים בתכלית שלנו בעולם הזה ולא לבזבז אותם על הבלים, ויכוחים ושאר ירקות שהעולם הזה מציע לנו.

כל רגע צריך לומר תודה על מה שיש לנו, שום דבר לא מובן מאליו!….

אתם מבינים, אנחנו חיים בסוג של בועת רגש מהולה באנוכיות, ולא פעם גם עם דעת קלוקלת, בעוד הצדיקים מאירים את עינינו לדברים האמיתיים – לחיים, לאמת, לתורה.

כאשר אימי עליה השלום נפטרה, אפילו אם אנסה לכמת במילים את הכאב העצום שפילח את ליבי, נשמתי וגופי – לא אוכל. אבל אני זוכרת היטב את הרגעים האחרונים, כשדיברתי עם אחותי ואחיי ושואלת ספק אומרת, 'זה נכון? אמא באמת נפטרה?'… יודעת שזה אמיתי אבל מסרבת להאמין. מבקשת למצוא ניחומים, אבל אין כאלה. אחי מסב את ליבי לכך שהדיבורים האלה לא יעזרו עכשיו, אמא – גם כנשמה, זקוקה לתפילות וכל מה שיכול להועיל לנשמתה. זה החמצן שלה, זה האוויר לנשימה-נשמה וחבל לבזבז אותו על דיבורים מיותרים.

ולא, לא צריך להיות נשמה בלבד כדי להבין שזה החמצן שהיא צריכה, אפשר לעשות את זה גם כשהיא בגוף, בעודנו בחיים, כי לא רק הגוף צריך את החמצן שלו אלא גם הנשמה.

זה קשה, אני בהחלט יודעת. גם לא אומר לכם שהצלחתי לעשות את זה. הצער שחשתי היה חזק ממני, בקושי הוצא הגה מהפה כל שכן תפילה. העצבות השתלטה עלי ולא הצלחתי להתרכז במה שאני באמת צריכה לעשות. הדברים הנפלאים האלה, כשעושים אותם לעילוי נשמת הנפטר, עושים מלבושים נפלאים לנשמה שהיא מתהדרת בהם. את זה רציתי לעשות מאוד בשביל אמא. אומנם באותם רגעים לא הצלחתי, אבל בהמשך כן.

אגב, על זה רבי נחמן מברסלב זיע"א מספר סיפור יפה. כאשר הולכים לבית העלמין יש לבקש מהשכנים שיקראו לנשמת הנפטר שבאו אליו כי לא תמיד הוא נמצא שם. ואז גם מבטיח שהשכן שיקרא לנפטר הוא יקרא עבורו פרק תהילים. רבי נחמן אומר שאם יכולנו לראות ולשמוע מה קורה בשמים מאותה אמירה על קריאת פרק תהילים אחת בודדה, היינו מצטמררים ומבינים מהי כוחה של תפילה בשמים.

שום דבר לא מובן מאליו, הכל מתנות חינם שבורא עולם מרעיף עלינו. לנו יש רק דבר אחד לעשות – להסתכל על הכוס ולראות אותה מלאה, תמיד. לא להתבכיין על מה שאין. כי מה שאין – אין, אף פעם לא היה שלנו.

אבל מה שיש? זה כבר סיפור אחר לגמרי!

המאמר מוקדש לעילוי נשמת אימי מורתי ע"ה ברכה חתון בת שרה, ולהצלחת ורפואת כל עם ישראל.

* * *

רוחמה אפרתי – B.A בפסיכולוגיה ותקשורת. -Master NLP קליני רפואי בטיפול לפחדים וחרדות, כאב, בעיות נפשיות ופיזיות, טראומות ועוד. מרצה בכירה. לפרטים 054-2176644 ruchama_ef@netvision.net.il