מידת השלום – הלכה למעשה

מידת השלום – הלכה למעשה

השבוע המאמר יהיה מאמר לעבודה מעשית. ברצוני שהקוראים יבינו מה נקרא לעבוד על מידת השלום, ואיך נראה בפועל הבורח מהמחלוקת ורודף השלום.

נקדים מושגים חשובים בנוגע למידת השלום ואהבת ישראל:

העבודה על מידת השלום היא עבודה תמידית בכל רגע בחיים.

ה"סור מרע" של מידת השלום הוא לברוח מן המחלוקת ומהשנאה ומהלשון הרע כבורח מן האש. וה"עשה טוב" שלה הוא לאהוב כל יהודי, כי שלום אינו "הסכמי שביתת נשק", אלא שלום פירושו חיבור ואהבה אמתיים.

העבודה על מידת השלום תלויה באמונה שיש בורא עולם שמנהל את העולם והתפקיד שלך לעשות את העבודה שלך ולא לנהל את העולם, לכן אין לך מה לקחת חלק או להתערב בשום מחלוקת. וכך תוכל לאהוב כל יהודי כי אתה יודע שה' מנהיג אותו כרצונו, ואין לך מה לנסות לשַׁנוֹת אף אחד בכוח ובמריבה, אלא התפקיד שלך הוא אך ורק לשנות את עצמך ולהתפלל שה' יכוון כל אחד ואחד בדרך האמת.

שלום זה ענווה שאדם מכיר בכך שהוא לא באמת יודע את האמת, והוא רק צריך להתפלל הרבה לה' שיכוון אותו בדרך אמת, וממילא, הוא לא שופט אף חד ולא פוסק דינים על אף אחד ולא ממונה על בירור האמת בעולם.

וגם אם באמת יש בחבר שלך חסרונות, זה לא אומר כלום, כי גם בך יש חסרונות. וגם אם אין בך את החיסרון שיש בו, זה רק בגלל שה' עזר לך ואין לך מה להתנשא על החבר, ובוודאי לא לשנוא או לבקר אותו, אלא רק להתפלל לה' שיעזור גם לו.

ממחלוקת לעולם אי אפשר להגיע לאמת, כי בכל מחלוקת נמצאת מידת הניצחון, שרבי נחמן אומר ש"מידת הניצחון אינה סובלת האמת, כי אף אם יראה לעיניים דבר אמת, ידחה אותו מחמת הניצחון, וזה מבורר מאוד". כשרוצים לנצח במחלוקת האמת פשוט בורחת.

אם כן איך זוכים לאמת? קודם כול אוחזים בשלום ומרבים בתפילה. כשאתה אוחז בשלום, ה' איתך והוא מוליך ומכוון אותך בדרך האמת.

מי שיש לו שמחה אמתית ופנימית לא מחפש להעסיק את עצמו במחלוקת. ומי שבכל זאת מקבל חיות ממחלוקת, זה רק מעיד עליו עד כמה החיים שלו חלולים וריקניים. אדם זריז ופעלתני שאוהב את מה שהוא עושה – מאיפה יש לו זמן לְדַבֵּר ואפילו רק לחשוב על מישהו אחר?

יוצא ששלום זו מידה הכוללת את כל המידות הטובות: אמונה, ענווה, אמת, שמחה, זריזות, עשייה. ולעומת זאת המחלוקת כוללת את כל הרע: ניצחון, שקר, גאווה, עצלות, עצבות וכפירה. ולכן מידת השלום נקראת שלום, מלשון שלימות כי מי שיש לו את מידת השלום זה מעיד של שלימותו בכל המידות.

אפשר לסכם את זה במשפט חַד אֶחד ויחיד:

למעשה, כל המידות הטובות הן מידה אחת, וכל המידות הרעות הן מידה אחת.

לכן יהודי שרוצה להתקדם בחיים ולעבוד על עצמו ולראות שינוי אמתי ופנימי, חייב לשים לנגד עיניו תמיד מטרה ברורה לאחוז במידת השלום ולאהוב כל יהודי בכל מצב ובכל מחיר.

בכל ניסיון עם בני אדם, בכל פעם שאתה שומע סיפורים כאלה ואחרים – המחשבה הראשונה שלך צריכה להיות:

"אני לא יודע כלום ולא מבין כלום, אני יודע רק דבר אחד: אני לא מוותר על השלום בשום מחיר. לא מעניין אותי כלום, אני קודם כול אוחז בשלום עם כולם. יש כאן מריבה – אני לא מתערב, אני בורח, אני לא לוקח צד, אני אוהב את שני הצדדים, רק ה' יגלה את האמת, ובינתיים יש לי מספיק מה לעשות בחיים שלי".

אם בני ישראל היו אוחזים בעבודה על מידת השלום, הם לא היו חוטאים במרגלים ולא בעדת קורח ולא במי מריבה. איך?

כאשר המרגלים באו, כל העם מיד הקשיב להם ואפילו לא רצה לשמוע את דברי כלב ויהושע, ולא רק שלא רצו להקשיב אלא: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים". מי שיש לו מידת השלום יכול בכלל להגיע לכאלה מקומות?!

איש שלום אמתי יכול בקלות לשמוע שני צדדים. וגם כאשר הוא שומע שני צדדים, הוא לא ממהר להחליט. וגם כאשר הוא מחליט, הוא לא פוסל ולא חולק על הצד השני. כאשר הוא רואה מחלוקת חריפה, הוא פשוט לוקח צעד אחד אחורה ואומר לעצמו: "אני אוהב את כולם. אני לא חולק על אף אחד. בינתיים אני ממשיך לחיות את החיים שלי ולעשות את העבודה שלי ואת כל מה שיש לי לעשות בחיים".

ואותו דבר במחלוקת קורח: "ויקהל עליהם קרח את כל העדה" הליצן הזה מצליח לשכנע את כל העם ואת כל גדולי הדור והם מוחקים את האיש שכל העם ראה אותו מדבר עם הבורא פנים אל פנים!

ומדוע? כי כאשר אוחזים במחלוקת, היצר הרע מסמא את העיניים מלראות את האמת הפשוטה. רק כאשר אדם נקי מהמחלוקת ולא לוקח צד, ואין לו עניין לנצח או לריב או להוכיח – רק אז מתגלה אליו האמת הפשוטה:

במי מדובר כאן? במשה רבינו! איש אלוקים שאנחנו חייבים לו את כל החיים ואת כל מה שיש לנו על כל מה שעשה איתנו ומסר נפשו בשבילנו. וגם קורח בעצמו חייב לו הכול. וכבר ראינו בעינינו כל כך הרבה ניסים ונפלאות והכול בכוחו ובזכותו וכל מה שאנחנו לומדים ויודעים הכול ממשה רבינו – אז מה יש בכלל להתבלבל, "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" וכי נשתמש בתורת משה נגד משה רבינו?!

וגם בפרשה שלנו, כשאין מים והעם כולו בסכנה גדולה. אז נכון שאתם בצער ואף אחד לא בא אליכם בטענות על זה שאתם במצב מפחיד ובעייתי. אבל זה לא אומר שצריכים לריב. עם מי בני ישראל רבים? עם משה ואהרן ועם ה' יתברך כביכול, כמובא בפסוקים.

גם בניסיון הקשה הזה, יהודי שעובד על מידת השלום אומר לעצמו: "נכון יש כאן סכנה גדולה וצער גדול, אבל אני לא מבין כלום. הסכנה הגדולה ביותר היא לאבד את מידת השלום. אני אוחז בשלום גם במצב הזה ואני לא יוצא להפגנות או למריבות".

כשבן אדם לא עובד על מידת השלום, אז הוא מוציא את כל התסכולים הפנימיים שלו ואת כל הקיטור שבתוכו באופן אוטומטי לכיוון של כעס ומחלוקת ומריבות.

אבל כשבן אדם עובד על מידת השלום, יכול מאוד להיות שגם הוא מתוסכל ושגם בתוכו יש לחץ גדול – אבל הוא לא יוותר על השלום, והוא בקלות ימצא את הדרכים החיוביות והטובות להוציא את כל מה שבתוכו בתפילה חמה לה', בצעקה לה' ויישאר מיושב בדעתו.

זה פשוט וברור שהמחלוקת והכעס לא יועילו בכלום. למה אדם בכל זאת כועס? כי כאשר אין לו עבודה על מידת השלום, הוא לא מסוגל לחשוב בצלילות וביישוב הדעת על מה שקורה אתו. הוא פשוט מאבד את הדעת.

כמו שאנחנו רואים את עם ישראל שבכל ניסיון הם מתחילים לבכות ולצעוק ולקלל את עצמם: "לו מתנו… ולו גווענו… הלוואי שהיינו חוזרים למצרים…" – מה קורה איתכם?!

אנחנו רואים כאן דבר מזעזע מאוד, שמידת השלום היא לא רק מידה טובה שכוללת את כל המידות הטובות, אלא שהיא פשוט הדרך היחידה לעבור את העולם הזה שפויים ובריאים בגוף ובנפש ולהגיב נכון לתלאות ולמאורעות החיים.

ה' יזכנו להתחיל מהרגע הזה לשים את השלום בראש מעיינינו ולשמור על שלום ואהבת ישראל בכל מצב ובכל מחיר!

אני אוהב כל יהודי