לולב ביום הראשון,דין נשים בנטילת לולב ועוד

 

 

א. לא יתננו ביום הראשון לקטן פחות מגיל בר מצוה קודם שיצא בו ידי חובתו, מפני שהקטן קונה מן התורה, כשדעת אחרים מקנה לו, ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר. ויש חולקים ואומרים שלקטן שהגיע לעונת הפעוטות, מבן שש עד תשע, כל אחד לפי חכמתו וחריפותו, מותר ליתנו קודם שיצא בו ידי חובה. והעיקר כסברא ראשונה. ולכן הנותן לחבירו הלולב ביום טוב במתנה על מנת להחזיר, לא יתננו לקטן, עד שיצאו הגדולים ידי חובה.

ב. לפיכך יש להזהר שלא לקנות מקטן שהוא פחות מגיל בר מצוה לולב או אתרוג או הדס "וערבה". ומי שקנה אתרוג מקטן ונטלו ביום הראשון בברכה, ואחר כך נזדמן לו אתרוג אחר שיכול לקבלו מחבירו במתנה ויקנהו מן התורה, יחזור ויטול האתרוג מחבירו, בלא ברכה.

ג. יש אומרים שאין לתת הלולב ביום הראשון לאשה נשואה במתנה על מנת להחזיר, שלא בנוכחות בעלה, ואחר כך יתנהו לאיש אחר לצאת בו ידי חובה, מפני שבנתינתו לה זכה בו בעלה לקנין פירות, ואפילו אמר לה על מנת שאין לבעלך רשות בו, זוכה בו הבעל. אבל בנוכחות בעלה, והבעל גם כן מקנה הלולב לבעליו שפיר דמי. וכל שכן שהבעל רשאי לתת הלולב לאשתו, ולאחר שנוטלתו ומחזירתו אליו, שוב יכול ליתנו לחבירו לצאת בו ידי חובה. וכל זה לענין נטילתו בלא ברכה, כי באמת הנשים פטורות מנטילת לולב שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ואם ירצו לברך על זה, הוי לדידן ספק ברכה לבטלה.

ד. מה שיש נוהגים במקום שאין אתרוג מצוי, שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות ויוצאים בו ידי חובה, אף על פי שיש לכל אחד חלק באתרוג, ואין כל האתרוג שלו, הטעם הוא, שמאחר שקנאוהו לצאת בו ידי חובה, מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירהו להם. ומכל מקום טוב שיצא ידי חובה באתרוג של חבירו במתנה על מנת להחזיר, ולא באתרוג של הקהל, מפני שיש לחוש שלא כולם בקיאים בהלכה, ואולי יש מאלה שתרמו לטובת מצוה זו, על דעת שישאר להם חלקם לבדם.

ה. מי שיש לו אתרוג כשר על פי הדין, אך אינו מהודר כל כך, והאתרוג של הקהל מהודר, יותר טוב שיצא ידי חובתו בשל עצמו ממה שיברך על אתרוג של ציבור.

 

 

 

 

ו. נשים פטורות ממצות לולב ומיניו, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום יש קצת מצוה שתיטול הלולב "בלא ברכה". אבל לברך אסור, דהויא ברכה לבטלה לדעת הרבה פוסקים, ומרן שקבלנו הוראותיו. וכל ירא שמים יזהר שלא לתת להן הלולב לברך עליו, מחשש לפני עיור לא תתן מכשול, ושב ואל תעשה עדיף. ובודאי שאין להתחשב במנהג קצת נשים ספרדיות המברכות, שאין זה ברצון חכמים. ואע"פ שאין אנו יכולים למחות בנשים מבנות אשכנז שלא תברכנה, אין להורות להן לכתחילה לברך. (יבי"א א/ לט, מב)

ז. נכון מאד שנשים מבני עדות המזרח, והספרדים, לא תברכנה אפילו ברכת "שהחיינו". ותטולנה הלולב בלי ברכה כלל. ומכל מקום נשים הנוהגות לברך שהחיינו בלבד על מצות עשה שהזמן גרמא, אין למחות בידן. ולכן נשים הרגילות לברך על מצוות אלה כדאי להפיס דעתן ולומר להן שתברכנה ברכת שהחיינו בלבד. ומיהו לכתחילה יש להסביר להן שגם ברכת שהחיינו לא תברכנה. (יבי"א ו’ עמ’ קם. ד/נ. יחו"ד א/סט)

ח. נשים אשכנזיות המברכות על מצות עשה שהזמן גרמא כמנהגן, וכגון על לולב וסוכה, ספרדי השומע את ברכתן, יהרהר אמן בלבו, ולא יענה בפיו. וכל שכן השומע ספרדיה המברכת על הלולב, שאסור לענות אמן. (יבי"א א/כט)

ט. כשנותן לאשה אשכנזיה לולב לברך עליו, צריך לומר לה, על מנת שאין לבעלך רשות בו, דאי לאו הכי, הוה ליה ספק ברכה לבטלה. ואף לאשכנזים, אסור לבעל לברך עבור האשה על מצות עשה שהזמן גרמא, כמו שאיש מברך לחבירו. (יבי"א א/מב סק"ה וט’)

 

 

 

 

י. ביום טוב מוציאים ב’ ספרי תורה, בראשון קורין חמישה עולים בפרשת אמור, שור או כשב וגו’. והששי עולה בספר השני, והוא המפטיר, וקורא פרשת המוספין, ובחמישה עשר יום לחודש השביעי וגו’. ומפטיר בזכריה הנה יום בא וגו’.

 

 

 

 

יא. אחר ההלל מוציאים ספר תורה ומקיפים התיבה בלולב ומיניו. וטוב שיחזיק בעת ההקפות ביד אחת בלולב, וביד השניה באתרוג, ויתמוך בשתי ידיו בסידור, והלולב והאתרוג מחוברים יחד. ואם אי אפשר לו בכך, יוכל להחזיק הלולב והאתרוג ביד אחת והסידור ביד שניה, שהרי כבר תפס כדינו בשעת הברכה.

יב. מי שאין לו לולב לא יקיף, אלא ימתין עד שחבירו יסיים להקיף, ויקח ממנו את הלולב והאתרוג ויקיף בהם.

יג. מי שהוא חולה ואי אפשר לו ללכת לבית הכנסת להקיף, יניח כסא או שולחן באמצע חדרו, ויניח עליו ספר תנ"ך שנדפס בקדושה, ויקיף כדי שלא יבטל ההקפות.

יד. מנהגינו פשוט להקדים אמירת ההושענות, והקפת התיבה, לפני תפילת מוסף, שמאחר וכיום כל האנשים נמצאים בבית הכנסת בשעה זו, לכולי עלמא אין צריך לדחות אמירת ההושענות כדי לקיים מצוות ברוב עם הדרת מלך, ובלאו הכי מצוות זריזין מקדימין למצוות, קודמת למצות "ברוב עם הדרת מלך". (יבי"א ב/יז סק"ב חיו"ד)

טו. בשבת וחול המועד סוכות, אין מקיפים את התיבה, וגם אין לומר את ההושענות, וכן המנהג, ושב ואל תעשה עדיף. (יחו"ד ב/עה)

טז. מנהגינו שגם האבל על אביו ואמו תוך י"ב חודש, מקיף את התיבה עם ד’ המינים. וכן מי שאירע לו אבל באמצע החג, שאינו נוהג אבילות בפרהסיא אלא אחר החג, מקיף את התיבה עם ד’ המינים, כרגיל. ודעת הרמ"א שאינו מקיף. [ב"י סימן תרס].

 

 

 

 

יז. בליל יום טוב שני של גלויות אומר קידוש ושהחיינו, ואחר כך ברכת לישב בסוכה. [והיינו לעושים ב’ ימים טובים].

 

 

 

 

יח. בחול המועד מתפללים שחרית כמו בכל יום, ומזכירים יעלה ויבוא בעבודה, ואחר החזרה מברכים על הלולב, ואין מברכים שהחיינו, [אלא אם כן יום טוב ראשון חל בשבת, שאז מברכים שהחיינו ביום השני]. ומברכים לגמור את ההלל, וגומרים את ההלל, ומנענעים בהלל. ומוציאים ספר תורה [ואין עושים הגבהה באותה שעה], ומניחים הספר תורה על התיבה, ומקיפים התיבה והספר תורה פעם אחת בכל יום, ואחר ההקפות אומרים קדיש תתקבל. ואחר כך עושים הגבהה ומראים הכתב לציבור, ואומרים וזאת התורה וגו’, וקוראים ד’ גברי במוסף היום, והעולה הרביעי אומר חצי קדיש, ואחר הקריאה מחזירין הספר תורה למקומו, ואומרים אשרי ובא לציון, בית יעקב ושיר של יום, ואומרים שובה למעונך, וחצי קדיש, ומתפללים מוסף.

יט. העושים יום טוב שני של גלויות מתפללים כמו ביום טוב ראשון, ומוציאים ב’ ספרים וקורין בהם פרשה שקראו אתמול, ומפטיר במלכים ויקהלו וגו’ עד בהוציאי אותם מארץ מצרים.