הפרט והכלל
ללא מידה מסוימת של רגש חברתי היה האדם מתנהג כחיית פרא ואף גרוע יותר. לעומת זאת, ללא אינדיבידואליות לא הייתה שאיפה אישית...
ללא מידה מסוימת של רגש חברתי היה האדם
מתנהג כחיית פרא ואף גרוע יותר. לעומת זאת,
ללא אינדיבידואליות לא הייתה שאיפה אישית.
במסגרתם החיצונית של חיי אדם ואף בתוכנם הפנימי, אנו מוצאים שני יסודות שונים: האישי והחברתי. מנקודת מבט אישית חי היצור האנושי לעצמו ודואג לעצמו, מנקודת מבט ציבורית הוא חש אחריות כלפי הכלל. הוא רואה בעצמו חלק מקבוצה גדולה, כוללנית, כגון הגזע האנושי, או מקבוצה משנית כאומה.
אילו הייתה חסרה לאדם כלשהו אחת משתי נטיות אלה, לא היה זה אדם אנושי כלל ועיקר. ללא מידה מסוימת של רגש חברתי היה האדם מתנהג כחיית פרא ואף גרוע יותר. לעומת זאת, ללא אינדיבידואליות לא הייתה שאיפה אישית, לא בענייני חומר ולא בענייני רוח. בני האדם היו נטולי אישיות כנמלים, חברים בקהילה ותו לא.
תכלית מאוחדת
כל הבריאה מתפקדת כמכונה ענקית, שכל חלקיה פועלים בהתאמה. מבחינה חיצונית הדבר גלוי וברור. כל חלקי העולם נחוצים במידה שווה ומקיימים יחדיו את העולם בסדר שנקבע לו. הדבר נכון גם במובן הפנימי – רוחני, כל נברא בעולם משרת תכלית מאוחדת. אולם כל יחיד כשלעצמו חש בקיומו העצמאי ופועל לכאורה למען עצמו בלבד. הדבורה אוספת צוף, המשמש מזון לכוורת שלה, אין היא יודעת דבר על התרומה שיש בכך לאיבוק הפרחים. יצור אנוש עסוק במכירת סחורתו לשם רווחיו האישיים, בדרך כלל אין הוא מודע למשמעות תפקידו כמקדם אינטרסים כלכליים, ברמה העירונית או הארצית, כאשר הוא מפיץ את הסחורה.
מדוע מבוסס עולמנו על שתי הנטיות המנוגדות הללו, שכל אחת מהן חיונית היא? אם נבראנו לחיות כיצורים חברתיים, מדוע ניתנה לנו אינדיבידואלית מגובשת ואיתנה כל כך, חלק בלתי נפרד מאיתנו? אם כל יצור אנוש הוא עולם לעצמו, ללא אחריות לזולתו וללא הפרעה סביבתית?
צלם אלוקים
ניתן להבחין כאן בתכלית עמוקה ויסודית. היצור האנושי נברא לא רק כדי להגשים את עצמו, אלא גם כדי להשפיע על אחרים. זהו אחד מן ההיבטים המאפשרים את הבנת משמעות בריאת האדם ”בצלם אלוקים” (בראשית א, כו). המידות הטובות שנבראו באדם כפוטנציאל דומות למידות האלוקים, דרכן מגלה אלוקים את עצמו ליצוריו. רק דרך הדמיון הזה אנו מסוגלים להבחין במידותיו.
מידת החסד
אם קיימת מידה אחת שיש בה כדי לסכם את כל ההיבטים המתגלים לנו מתוך הנהגת אלוקים בעולם הרי היא מידת ההטבה. הוא נותן קיום וחיים לכל יצוריו וממטיר עליהם כל טוב, בין גשמי, בין רוחני, ההגשמה הגבוהה ביותר של יצור אנוש, אם כן היא להידמות לבוראו בזאת, כלומר להמטיר טוב ואושר על אחרים. אהבה לזולת היא השאיפה לעשותו מאושר, עשיית מעשה חסד על כל היבטיו ודקדוקיו פירושה לגרום אושר במעשה זה לאחרים. זו ”הליכה בדרכיו” של אלוקים, כדברי חז”ל: ”מה הוא רחום, אף אתה רחום”, וכו’.
דבר זה ניתן לביצוע רק ע”י בריאת גזע אנושי בנוי מפרטים, בו כל יחיד רואה את עצמו כפרט, ובעת ובעונה אחת כחלק מן הכלל. באופן זה פתוחה הדרך לכל אדם להיות ”נותן” מרצונו החופשי, זהו אתגר הפרטיות. אולם, אילולא הוטבע באדם עמוק בליבו רגש שייכות לחברה, לא היה רוצה לעולם בטובתם של אחרים.
היבטים של נתינה
פנים רבות לנתינה ברמותיה השונות. יש נתינה ברמה החומרית, החל מהפורס לרעב לחמו ועד לעוסק בצורכי ציבור באמונה. וזאת לזכור: צרכיו החומריים של המקבל הם הצרכים הרוחניים של הנותן. ויש נתינה רוחנית, החל מהמלמד והמשפיע לטובה במישור האישי והמוסרי ועד למורם מעם, המנהיג את הדור כולו, כמו שאנו מוצאים לאורך ההיסטוריה היהודית.
יש עוד אופן נתינה מופשט יותר, בו עבד אלוקים האמיתי משפיע קיום וחיים לאנשים אותם אולי מעולם לא ראה, ואפילו לעולם כולו. וכמו שנאמר על רבי חנינא בן דוסא – ”כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת…” ויש דוגמאות רבות אחרות המעידות על זכותו של הצדיק, אשר בכוחה להביא ברכה לאנשים רבים.
אהבת הצדיק
הצדיק הקשור בכל נימי נפשו לאנשים המהווים את ”סביבתו”. הוא אוהב אותם ומוכן לעשות הכול למענם. אם סכנה מרחפת עליהם הוא מתפלל עליהם אל אלוקים. תפילתו מביעה את הרגשתו הפנימית, כי אינו יכול לסבול שרעה תבוא עליהם. הוא מרגיש בכל אמיתות נפשו כי מוטב שהוא ימות ולא הם, ודבר זה הוא שפועל לזכותם. הדוגמא הקלאסית לכך בתורה היא במצבם של בני ישראל, אשר לא נשארו זמן רב באותה רמה רוחנית, אליה הגיעו במתן תורה, וחטאו בעגל ארבעים יום בלבד לאחר השיא הרוחני אליו הגיעו באותו מעמד (שמות לב, א-י). ”לך רד כי שחת עמך…”, אומר אלוקים למשה. בני ישראל איבדו את זכות הקיום. ”ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול”.
משה רבנו ממאן לקבל הצעה זו של האלוקים. הוא לא מוכן להשלים עם אובדן ישראל, ולהיות אב לאומה אחרת, שתחליף את ישראל. משה מציע להקריב את חייו כדי להצילם. הוא אומר לאלוקים: ”ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין (אם אינך משאירם בחיים) – מחני נא מספרך אשר כתבת” (פסוק לב), כלומר, הוא מוותר על קיומו בעולם הזה ובעולם הבא (ראש השנה טז, ב). הוא מסרב לקבל את הצעת אלוקים ”ואעשה אותך לגוי גדול”, שסופה – הגשמת תכלית הבריאה, ועומד על כך שהתכלית תצא לפועל רק על ידי עם ישראל הקיים. משה הצליח בתפילתו.
מה פירוש הדברים? איך ייתכן להתנגד לרצון אלוקים, ולכאורה להצליח? ”וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם” (שמואל א’ טו, כט). אלא ברור שכל שינוי בהנהגת ה’ בעולם ניתן להבינו רק כתוצאה משינוי במצבם של יצוריו. איזה שינוי, אם כן, חל במצב כאן למטה בעקבות טיעוניו של משה?
הקרבה עצמית נשגבה
התשובה היא כי משה ”מסר נפשו למען ישראל”. בשעה הנוראה ההיא התעלה משה למדרגה הנשגבה, בה נכלל בתוך עם ישראל, וחש דבקות מוחלטת עימם. הוא בחר להיות איתם בנשיאה ובלבד שלא להתקיים בלעדיהם. ולא רק במילים, אלא במציאות – במציאות של רגשותיו. הוא חש, הוא ידע, שלא יוכל להתקיים בלעדיהם. עובדה זו עצמה שינתה את מצבם. יש להם רועה נאמן כל כך, כבר אפשר שינהג אלוקים כלפיהם ברחמים.
מידת הרחמים מתחשבת גם באפשרויות עתידיות כאשר דנים את ההווה. אם יש סיכויים סבירים שהחוטא ישוב בתשובה עשוי הסיכוי להטות את הכף ולגרום להארכת חייו, כדי שאפשרות זאת תתממש. בהנהגתו של מורה אוהב כמשה ודאי הוא שבני ישראל יחזרו בתשובה. במצב החדש שהתגלה עתה, ניתן היה לחדש את חוזה החיים של ישראל (השווה לפירושו של רבי עובדיה ספורנו בסוף פרשת בראשית, בו הוא כותב כי צדיק המוסר נפשו על אחרים יש לו כוח להצילם מכליה, מפני שיש תקווה כי יחזירם בתשובה).
תפילה למען הזולת
לכן, אפשרי ואף ראוי לו לאדם להתפלל על חברו החולה או הסובל, ולצפות שאלוקים יענה לתפילתו. לא מפני שהוא בהכרח צדיק גדול, אלא מפני שדאגתו לרעהו ותפילותיו הכנות למענו יוצרות זכות חדשה וגילוי חדש של כבוד אלוקים בעולם – הישג בלתי מבוטל לכשעצמו. (יתכן בהחלט כי דווקא הזכות הנוספת הזאת הייתה נחוצה כדי להטות את כף מאזני המשפט לטובת החולה).
תפילה למען הכלל
יתירה מזאת. כל יחיד יכול להתפלל למען כל כלל ישראל ועל ידי כך להרבות את זכויות הכלל. רוב תפילותינו מיוסדות על עיקרון זה, בשל כך ניסחו חכמינו את התפילות בלשון רבים. כל יחיד מתפלל למען הכלל כולו, ותפילותיו שוות אלף מונים בצורה זאת מאשר אילו היה מתפלל רק למען עצמו. בדרך זו כל התפילה היא טהורה יותר, משוחררת ממניע אישי, וטעונה רוח אחריות ציבורית.
אחריות ציבורית
רוח הציבוריות קושרת את כל יצורי האנוש ברשת חובקת עולם של צרכים משותפים ואחריות. ”כל ישראל ערבים זה לזה” (שבועות לט, א). יש לדבר מעבר למשמעות הערכית גם היבטים הלכתיים רבים.
כל אחד אחראי לזולתו. מי שיכול להשפיע על סביבתו אחראי על סביבתו, לפי הדרגה והמידה שבה תחול השפעתו. מידת האחריות כלפי הסביבה קובעת את מידת תלותה של הסביבה ביחיד.
זכות הצדקה
יש יחסי גומלין בין העשיר לבין העני המקבל ממנו צדקה. העשיר ודאי מועיל לעני בספקו את כל צרכיו או חלקם. אם נותן הוא בסבר פנים יפות הוא נותן הרבה יותר, הוא שומר על כבודו העצמי של המקבל, ובנוסף לזה מלמדו פרק ביופי החסד ובכוח ה”נתינה”.
אבל המקבל גם מועיל לנותן, בהיותו ”כלי” (=אמצעי) למעשה הנתינה. הוא מאפשר לנותן לקיים את המצווה, ללא מקבל לא תקויים המצווה.
כך נבין את תשובתו של רבי עקיבא לטונוסרופוס (בבא בתרא י, א). הנציב הרומאי של יהודה החזיק בשיטה הרומאית השוללת את עניין נתינת הצדקה לעניים ולחסרי אונים. ”אם הם אינם יכולים לחיות בכוחות עצמם – מוטב שימותו” גורסת שיטה זו. ענהו רבי עקיבא: ”כדי שנזכה בהם אנו” (על ידי שניתן להם, תרבינה זכויותינו). לכאורה דבריו בלתי מובנים. אבל האמת היא שמקבל הצדקה הוא שותפו של הנותן, כפי שהסברנו לעיל. יתר על כן, חכמינו אומרים שחלקו של המקבל במצווה גדול יותר מזה של הנותן. ”יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית” (ויקרא רבה לד, ח).
עשיר או עני?
התלמוד (מסכת נידה טז, ב) מספר כי לפני שאדם נוצר ברחם, מלאך העיבור נוטל את הטיפה, שם אותה לפני אלוקים ושואל אותו: ”עשיר או עני יהיה”? אין הוא שואל האם יהיה רשע או צדיק, כי זה תלוי בבחירתו החופשית של האדם. אולם כושר גופני, רמה שכלית, מצב כלכלי, משפחה סביבה, חינוך, יוצרים את תנאי הרקע שבהם יעמוד בפני ניסיונות החיים. הוא ממלא את תכליתו באופן בו הוא מפעיל את בחירתו החופשית תוך רצון להתגבר על האתגרים השונים אותן תצבנה בפניו נסיבות החיים. תכליתו של אדם אחד ביקום עשויה להתממש בהתגברו על ניסיונות העוני, בעוד אחר יגיע ליעדו הסופי תוך עמידה בניסיונות העושר.
מה עדיף? היינו עונים ללא היסוס: מובן שניסיונות העושר. איך ייתכן כי דעתנו נובעת מנקודת תצפיתנו בהיותנו בעולם הזה. אילו היינו מסוגלים להסתכל בפרספקטיבה של העולם הרוחני, אולי היינו רואים דברים באור שונה. חכמינו אומרים (ויקרא רבה לא, ג): ”עמד העשיר בניסיונו ועושה צדקות, הרי אוכל ממונו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא והקדוש ברוך הוא מצילו מדינה של גיהינום… עמד העני בניסיונו ואינו מבעט (אינו מתמרד כנגד גורלו, מלשון בועט), נוטל כפליים לעתיד לבוא”.
בעולם הרוחני חלקו של העני גדול מחלקו של העשיר. אבל למה כפליים? התשובה: הוא מקבל חלק אחד כשכר על המצוות שקיים, ועוד חלק כשכר על הסבל שסבל. המצוות שלו נעשו באופן סביל – ”אינו מבעט”, הוא הסכים להיות ”כלי” לאפשר לעשיר לתת צדקה. בכל זאת שכרו של הסובל, אפילו קיים מצוות מעשיות מועטות, כפול משכרו של המקיים מצוות מעשיות, אך אינו סובל ייסורים.
מתוך ”סוד המוסר” על פי הספר מכתב מאליהו מאת הרב דסלר.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור