מחאה רוחנית
"אחת מכן הבריחה את הירקות האלה לתוך שטח המפעל והחביאה אותם במכונות התפירה. המכונות נהרסו. מי מכן מנסה לחבל בהישגי המלחמה של העם הגרמני?"
מסירות נפש – זה לתת את כל מה שיש לך. זהו מושג, שבדורנו – דור האינסטנט, קשה מאוד להבין. אני מאמינה שכיום, צמיחתן הרוחנית של קהילות יהודיות רבות שחיות בדרך התורה הקדושה, הן תוצאה ישירה של מסירות נפש של הדורות הקודמים ליהדות. הם בחרו בחיים – חיי נצח – וגידלו דורות של יהודים גאים בדרכה של התורה הקדושה. היום, כשהאפשרויות הרבה יותר מעודנות, אבל עדיין, השפעתן תהיה כה עמוקה ומוחלטת על הדורות הבאים.
* * *
כאשר סוּרי מינץ נעקרה ממשפחתה האהובה שהתגוררה בעיירה יווסנה ונלקחה למחנה העבודה הנסדורף שבצ'כוסלובקיה, היא מצאה את עצמה בעולם אחר לגמרי. ברגע אכזרי אחד, היא הורחקה מכל מה שהיה יקר לה בחייה, והפכה לעבד אנונימי חסר חשיבות בצבאו של הצורר הגרמני.
היה לה מזל, הגרמנים אפשרו לה להביא עימה למחנה העבודה מספר פריטים אישיים, כגון: סידור, יומן ומעט בגדים. היא ידעה שמשפחתה עדיין בחיים, ושהם אוהבים אותה מאוד. יותר מכל, היתה לה אמונה חזקה ואיתנה בבורא עולם. היא ידעה שגם בגיהינום הזה עלי אדמות – הוא איתה, ולא משנה מה יקרה או מה יהיה, הוא תמיד איתה. הידיעה הזו חיזקה אותה ונתנה לה את הכוח לרצות לחיות. להילחם ולשרוד.
סורי היא הילדה הצעירה במשפחתה, משפחה חסידית ענפה. חלק מאחיה ואחיותיה נישאו, ואהבתם אחד לשני לא ידעה גבולות. עכשיו, היא יכולה לראות אותם רק בחלומותיה. את אהבתה אליהם הצליחה להעלות על הכתב פעמיים בחודש על גבי גלויה ששלחה אליהם.
פסח התקרב, וסורי תהתה כיצד תצליח לשרוד שמונה ימים ללא פרוסת הלחם אותה היא קיבלה במחנה העבודה. בזהירות רבה (כדי לעקוף את חוקי הצנזורה שהוטלו על היהודים באותה תקופה על ידי השלטון הנאצי) היא כתבה מכתב לאבא שלה, שחי בגטו ססנוביץ עם שאר בני המשפחה, ושאלה אותו כיצד היא יכולה להשיג אוכל כשר לפסח, משום שלא רצתה לאכול חמץ.
אביה כתב לה, שהמצוה המוטלת עליה בזמן הזה היא אך ורק לשרוד! וזה אומר שעליה לאכול חמץ – את פרוסת הלחם היומית שלה. ובנסיבות המצב בו הם חיים – אין לה שום ברירה אחרת! היא חייבת לעשות הכל כדי להישאר בחיים.
סורי, בכל אופן, הרגישה שהיא חייבת להשתדל ולעשות כל מאמץ אפשרי ולהימנע מאכילת החמץ בפסח. לכן, בכל יום היא הצליחה להבריח לפת או שתיים לתוך שטח המפעל בו היא עבדה והחביאה אותן במקום נסתר בתחתית מכונות התפירה – כדי שתוכל לאכול אותן בפסח.
סורי התרגשה מאוד. למרות שכלפי חוץ היא היתה אסירה מושפלת וכנועה, בתוכה היא התקוממה. היא נלחמה. היתה זו עבורה מעין מחאה רוחנית. לא אכפת לה מה אותם חיות נאציות יעשו – והם יעשו הכל – כדי לדכא ולעקור אותה משורשיה, היא תתנגד. היא תלחם בהם ותצליח להישאר יהודיה, גאה בשושלת המלכותית אליה היא שייכת. היא לא תיכנע ותוותר על כבודה הנצחי.
כעבור מספר ימים של הברחת לפת לתוך מכונות התפירה שבמפעל, סורי הגיעה למפעל והבינה שמשהו אינו כשורה. המפקד עמד בחוץ ואחז בידיו את ה"שלל" – לפת שהוחבאה במכונות. הוא רתח מזעם.
"הקשיבו!" הוא צרח.
הבנות התייצבו לפניו במהירות רבה, מחכות להוראות נוספות.
"אחת מכן הבריחה את הירקות האלה לתוך שטח המפעל והחביאה אותם במכונות התפירה. המכונות נהרסו. מי מכן מנסה לחבל בהישגי המלחמה של העם הגרמני?"
אף אחת לא זזה.
"אתן תישארו במצב הזה עד שהעבריינית תודה באשמה", המפקד צעק.
עדיין, אף אחת מן הבנות לא זזה.
שעה, שעתיים, שלוש, ארבע שעות עברו. הבנות, לבושות הסחבות, החלו לרעוד. חלק מהן נשענו על חברותיהן כדי לא ליפול.
סורי לא יכלה עוד לסבול את זה. היא לא יכלה לראות יותר את חברותיה סובלות בגלל תשוקתה לקיים מצוה. היא חששה מהרגע בו המפקד יתחיל לירות בבנות חפות מפשע רק בגלל ההתקוממות שלה, בגלל אותה מחאה רוחנית שבערה בקרבה.
רגע לפני שסורי החליטה להודות באשמה היא שמעה את אחת הבנות אומרת: "אני עשיתי את זה. אני הברחתי את הירקות והחבאתי אותם במכונות התפירה".
"שֵׁם?" צעק המפקד.
"לייקי מרץ'" (שם בדוי), היא ענתה בקור רוח. היא ידעה מה מצפה לה, והיא היתה מוכנה לזה.
"מספר בלוק?" המפקד המשיך.
"743"
"משוחררות. חזרו לתאי המגורים".
הבנות חזרו למחנה. באותו יום הן לא עבדו מכיוון שהמכונות לא פעלו. הן גם ידעו שבאותו ערב תהיה הוצאה להורג לעיני כולן.
סורי התקרבה ללייקי. "מדוע הודית במשהו שלא עשית?" היא שאלה אותה בלחש.
"אבל אני עשיתי את זה", השיבה לייקי.
מבלי שאחת תדע על מעשיה של חברתה, שתי הבנות הבריחו ירקות והחביאו אותם במכונות התפירה. שתיהן סיכנו את חייהן כדי לקיים מצוה.
באותו לילה, הבנות היו עצבניות שחיכו להכרזה. לא היה להן שום ספק שהנאצי יענה את לייקי ויהרוג אותה משום שחיבלה במכונות הצבא הגרמני. הן שתו את הקפה שלהן ושכבו על דרגשי העץ, וחיכו לרגע שבו יאלצו לצאת החוצה ולהסתדר בשורות ברחבת המסדרים, כדי לצפות במותה הטראגי של לייקי.
אולם באותו לילה הן ישנו. בבוקר, הן שתו עוד כוס קפה והוכרחו לחזור לעבודה במפעל. המכונות תוקנו, והן חזרו לעבודתן הרגילה.
כאילו דבר לא קרה.
* * *
סורי ולייקי שרדו את המלחמה הנוראה.
סורי התחתנה עם בן דודה והקימה משפחה נפלאה בדרכה של התורה הקדושה. צאצאיה הרבים של סורי הנציחו והמשיכו את דרכה הנפלאה של אמם וסבתם – דרך של אמונה חזקה ודבקות ביהדותה.
לייקי מרץ', ששרדה אף היא את המלחמה, הקימה משפחה לתפארת, ובתה נישאה לרב חשוב ומפורסם.
(מתוך ספרה של המחברת, "לחצות את גשר הזהב" – Bridging the Golden Gate)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור