שמחה – זאת רוח טובה!

 

 

המשך דרכו של התם.

 

אנו רואים שאחת ממידותיו הטובות של התם היא, שהוא מודה על כל דבר, ומשבח ומתענג ועושה עניין שלם מכל דבר קטן.

 

לעומתו, החכם שמוצא רק חסרונות בכל דבר וכל שכן שאינו מודה על כלום, שהרי בכל המעשייה לא מוזכר שהודה פעם על איזה עניין, מלבד בתחילת דרכו ממש לפני שהתקלקל, שאז נתן תשואות חן לסוחרים שהביאוהו לעיר וארשה, וגם שם אפשר לומר שהיה זה בגלל שהיה לו איזה אינטרס להודות להם ולהיפטר מהם.

 

אולם מהרגע שהחל ל”החכים”, כלומר – להתנפח מגאווה, כבר לא שומעים ממנו שום הודאה, שום נתינת שבח, התפעלות, שמחה, עונג וכו’, כלום – רק חכמות, תלונות וכו’, כי הוא בטוח שהכל מגיע לו, ומי שמיטיב אתו זו היא זכות בשבילו, והוא זה שצריך להודות לחכם שנתן לו את הזכות לשמש אותו… והוא גם מרגיש שלא שימשו אותו טוב מספיק, ולא זו בלבד שאינו אומר תודה, אלא עוד יש לו תלונות על כולם, על בני אדם, על עצמו, על ה’ ח”ו, והוא תמיד מתהלך עם אותה הרגשה מרה שלא טוב לו, והוא אף פעם אינו מרוצה. 

 

 

 

בניגוד גמור לחכם, שמצא חסרונות בכל דבר, אפילו בדבר המושלם ביותר, הרי התם מוצא שלמות בכל דבר, אפילו בדבר החסר ביותר. כאן רואים את ההשפעה העצומה שיש למידותיו של האדם על כל חייו, שהחכם – מחמת שמידתו הרעה לחשוב שהוא ראוי לשלמות ושהכל מגיע לו, לכן הוא מצפה שהכל יהיה אצלו מושלם, וכאמור זהו רצון דמיוני, הרי מה שלא יהיה לא יספיק לו – אז הכל מר לו, אפילו מה שבאמת מתוק. ואילו התם – מחמת מידתו הטובה לקבל את המציאות שלו בתמימות ולראות את הטוב ולהיות שמח בחלקו – הכל טעים לו ומתוק לו. אפילו בלחם הפשוט שאוכל הוא מרגיש את כל הטעמים שבעולם.

 

כי ישנן אך ורק שתי אפשרויות והן:

 

אחת – כשאדם חי באמונה שמה שקורה אתו זהו רצון ה’ על מנת להיטיב לו, והוא עושה את הטוב ביותר בשבילו, ואז בודאי הוא שמח בחלקו בכל שניה ושניה ובכל דבר ודבר.

 

שנייה – כשהוא לא מאמין שכל חייו הם בהשגחה מהבורא להיטיב אתו, והוא חי בכפירה שהוא הקובע לעצמו את חייו, ובהרגשה שהוא מסוגל להשיג את הטוב ביותר בכוחות עצמו. וכל המציאות של חייו וכל דבר שקורה בחייו, הוא לא מרוצה מהם ותמיד יש לו הרגשה שזה לא מספיק טוב והוא יכל להשיג יותר טוב. לכן הוא עצוב, מדוכא, מיואש, ממורמר, עצבני ועוד ועוד…

 

 

רואים שהרבי מאריך בתיאור של מנהגיו ומידותיו הטובות של התם, בכל מיני דרכים, וכל זאת על מנת לעורר את הקורא לשים אל ליבו ולקנות את דרך התמימות. ומה שהדגיש את עניין הבגדים, זה על פי מה שכתב בשיחות הר”ן (ק), על הפסוק “ותתפסהו בבגדו”, וזה לשונו:

 

“וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ” (בְּרֵאשִׁית לט-יב), שֶׁהַבַּעַל דָּבָר וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא תּוֹפֶסֶת אֶת הָאָדָם בְּבִגְדוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּטְרִיד אוֹתוֹ בְּטִרְדַת בְּגָדָיו וּמַלְבּוּשָׁיו. כִּי טִרְדַּת הִצְטָרְכוּת מַלְבּוּשִׁים וּבְגָדִים שֶׁל אָדָם הֵם מְבַלְבְּלִין מְאד אֶת הָאָדָם וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ עַל-יְדֵי-זֶה מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ “וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ”.

 

אַךְ מִי שֶׁהוּא בַּעַל נֶפֶשׁ וְלִבּוֹ חָזָק בַּה’, אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ גַּם עַל זֶה, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֶּגֶד לִלְבּשׁ, אַף-עַל-פִּי-כֵן אֵינוֹ מַטְרִיד עַצְמוֹ בָּזֶה וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְבַלְבֵּל בָּזֶה וְזֶהוּ “וַיַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ וַיָּנָס” וְכוּ’ (שָׁם) שֶׁמַּנִּיחַ בִּגְדוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ וְנָס וּבוֹרֵחַ מֵהֶם וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל זֶה רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדַת ה’ כְּפִי מַה שֶּׁיָּכוֹל.

 

וזוהי בדיוק הנהגתו של התם, שיש לו ולאשתו בשותפות מעיל מגושם אחד, והוא שמח בו ואינו מניח לעצמו כלל להתבלבל, ואף כשצריך מלבוש מכובד לאירוע חשוב, או שרוצה ללכת לבית כנסת וכו’, הוא לא מניח לנושא הלבוש לבלבל אותו, רק עושה את שלו ושמח בחלקו, ולעומתו, נראה בהמשך כיצד החכם מתבלבל מאוד בעניין הבגדים.

 

הכלל הוא, שהשמחה אינה תלויה בשום תנאי, אלא זו רוח טובה שנקראת שמחה, ומי שאין לו את הרוח הטובה הזאת, שום דבר בעולם לא יכול לשמח אותו, אבל מי שיש לו אותה, שזו תוצאה של אמונתו והרגשת שפלותו ופחיתותו, הוא פשוט תמיד שמח.

 

לכן ניקח עצמנו לעבודה על מידת האמונה והשמחה ונזכה ללכת בדרכי התמימות, אמן.