באמצע החיים

 

 

זכורות לי תמונות של אמא צעירה ושני תינוקות שהופכים את הבית בשיטתיות.

 

פעם אחת נכנסה שכנה אחת אמיצה מאוד, שהצליחה להישאר שלווה גם כשהסומק החל מתפשט על פני, וחיוותה את דעתה באופן ברור ביותר כי "צעצועים אינם בלגאן!".

 

היא כמובן באופן אישי לא תרשה לחבר’ה שלה לשחק בסלון, והם כבר מספיק גדולים בשביל לאסוף אחריהם, אבל אמא שלה תמיד אומרת שיותר חשוב שלילדים יהיה טוב בבית. ושלא ארגיש לא בנוח, רואים שזה בית עם ילדים, ‘וצעצועים אינם בלגאן’…ככה אמא שלה אומרת… והסומק שעל פני שנעצר לרגע קצת מתוך אשליה, הלך והתפשט לו בכתמים גדולים עד שאפילו צווארי להט.

 

צעצועים? רק זה היה שם? על הרצפה נשארה רק משבצת אחת פנויה אחת, עליה עמדה שכנתי כמו פליט על אי בודד. על שאר המרצפות היו פזורים כל הצעצועים שרק היו בבית (והיו, תסמכו עלי), גם הנעליים שלי שבן השנה ושמונה דשדש בתוכן, בקבור אחד ריק של דייסה, חתיכת בננה מעוכה שבמקום למצוא את דרכה אל הפה הפכה את הרצפה לאתר סקי, עיתון קרוע לגזרים, כל כלי הפלסטיק מאותה מגרת מבטח שלא נסגרת, שמיכת המחמד המוכתמת של הקטנה, ועוד כהנה וכהנה חפצי נוי משובבי עין, ששכנתי טובת העין קראה להם ברוב רחמיה וחמלתה עלי – ‘צעצועים’.

 

או אז, אני זוכרת, בעצם המעמד המביש ההוא, אמרתי לעצמי, שנו, מה אני רוצה, לשכנתי ותק של חמש שנים באמהות ולי – שנתיים, כשאגדל בודאי אדע יותר להסתדר. זו רק שאלה של זמן.

 

היום, המציאות העגומה צוחקת לי בפרצוף: שאלה של זמן? אנשים לא משתנים כל כך מהר… כל הפטנטים שלמדת, וכל ההרצאות שאת נושאת בדרמטיות לפני הילדים, כל סלסילות הפלסטיק שממלאות את הארונות למען הסדר הטוב, לא שינו את מראה הנוף הביתי שלך מאז ועד היום…

 

איך הן עושות את זה, עד לרגע זה ממש אינני מבינה. יש להן כל מיני סודות מסחריים ופטנטים רשומים במשרד הפטנטים והן שומרות בקנאות על חיסיון?! הפסקתי להאמין ל"מי מסדר אחריהם? השתגעת? תרגילי אותם לסדר אחריהם!" שלא יגידו לי שהן לא מכירות את סיסמת ההתחמקות המפורסמת: "זו היא הוציאה, לא אני/ כולם שיחקו, למה שדווקא אני אאסוף?/ הצבעים האלה הם שלה/ אני סידרתי אתמול, היום תורו…" וכו’ וכו’, שלא להזכיר את הפטנט שמלמדים אותי בכל הרצינות: "לא מוציאים משחק חדש עד שלא אוספים את הקודם".

 

אההה, אבל מה אם בן השלוש רוצה לשחק גם בדופלו וגם בקוביות וגם בקפלה וגם לפזר את כל המכוניות, כי הוא עושה עיר גדולה לאלוקים עם שלושה מחלפים ביציאה? אז אני אלך לחנוק לו את היצירתיות ואת הדמיון בדרישות חסרות מעוף כמו סדר ומשטר? או "תתעקשי איתם שהם יאספו".

 

זה באמת נושא חינוכי להחריד, אבל אף פעם לא עומד לרשותי מספיק זמן כדי להתעקש, התינוקת צורחת מהחדר, הטלפון מצלצל, הארוחה נחרכת על הכיריים, ואני סתם מותשת. ובכלל, מה אני רוצה, שכל זיכרונות הילדות שלהם יהיו אפופי הויכוחים הנצחיים ההם – תורו של מי לאסוף וכמה ולמה?!

 

* * *

 

העולם לפעמים נראה מוזר כזה. את הולכת לעבודה, וכל שאר האנשים הולכים גם כן לעבודה כמוך. מה שנראה משונה לפעמים, הוא שיש רגעים שאינני יודעת איפה העולם האמיתי. כאן, עם האנשים שעושים ופועלים ונוסעים ומדברים בנייד בתנועות ידיים כדי להסביר לבני-שיחם בצד השני למה הם מתכוונים בדיוק, או אי שם עם אלה שפוגשים את העולם דרך התקוות הוורודות, הילדה האומללה מן הספר שקראו אתמול ותמונות האידיליה שצייר הדמיון על איך דברים צריכים באמת להיות.

 

איפה מתרחש העולם האמיתי: כאן או שם, בפנים או בחוץ?!

 

לפעמים נדמה, שהעולם שבפנים הרבה יותר חזק, עוצמתי, ממשי. בפנים מתנגשים רגשות אלו באלו בקול שקשוק קולני, שם אני מתמודדת עם החולשות שלי בגודל טבעי, שם תמונת עצמי ממלאה את כל הדף, והעצים שם קטנים והדשא גדול, והשמש היא מין סמיילי צהוב וזורח. ואילו בחוץ קופחת שמש אמיתית על ראשך וגננים של העירייה גוזמים דשא מעשי וענייני מאוד, בחוץ זזים דברים תלת ממדיים, ועניינים מסתדרים באופן מוחשי להבהיל.

 

ממש בדומה לאישה ההיא שעלתה והתיישבה לידי. עוד לפני שהספיקה להתמקם, הניחה יד על עיניה לקריאת שמע, המשכה של התפילה שהתחילה כבר בתחנה, ובטרם גמרתי מחשבה אחת כהלכה, היא היתה כבר בעיצומה של ארוחת הבוקר שכללה קרקר, פרי, לבן וכפית חד פעמית. אחר כך ארגנה את התיק. אחר כך קראה תהלים. אחר כך שתתה מים מבקבוק השמור עמה מן הבית, עם קרח. אחר כך ציינה בחנים בעט אדום. אחר כך דיברה עם המטפלת בנייד. אחר כך סיכמה עם האינסטלטור על ארבע אחר הצהריים.

 

…ואני עוד לא הספקתי להרהר מחשבה אחת מתחילתה ועד סופה בלי לגלוש למחוזות רחוקים עוד יותר בדרך…

 

לא צריך לראות את המטבח שלה בעיני בשר ודם כדי לקנא בה חריפות, הכל מן הסתם מסודר שם טיפ-טופ, ואין אפילו צעצוע אחד נשכח על רצפת הסלון. ואין, מן הסתם, גם התראות לפני ניתוק בגלל חשבונות שלא טופלו בזמן, וגם אין, מזל מבורך שכזה, פתקים למורה של הילדה בעיצומה של אסיפת הורים ש"אמא מאחרת שלא באשמתה".

 

אצלי הכל תמיד באמצע. באמצע הכביסות, באמצע הארגון, באמצע הטלפונים, באמצע עבודות שצריך לבדוק, באמצע האמבטיות, באמצע שיפוצים, ומתסכל לא פחות – תמיד באמצע מאמר לא כתוב ומחשבות לא גמורות, שהבטחתי לעצמי שאחר כך אני אחשוב אותן עד הסוף.

 

ואחר כך… שכחתי כי הלכתי לגמור משהו אחר שעמד לי באמצע החיים.

 

 

(מתוך "משפחה")