קצוות

 

 

גם באותו בוקר עשה האוטובוס את הסיבוב הרגיל שלו. אנשים ירדו ועלו, ובעיקר עלו, בדרך למקומות העבודה שלהם.

 

מין שעת רגיעה שהיא כפויה ומלאכותית, ועם זאת מבורכת. כי מי זה יכול להרשות לעצמו להתרווח על הספסל בבוקר קדחתני, ולהביט אל הנוף האנושי ואף להסיק לעצמו כל מיני מסקנות, בשעה קודחת כזו של בוקר, אלא אם כן הוא כלוא באוטובוס במשך שעה תמימה כבן ערובה?

 

איזו אנחה שטרם נשתחררה, עדיין תקועה בחזה. הלחץ של ה’להספיק’ הנורא של הבוקר אינו יכול לחלוף מבלי להותיר עקבות המזכירים כמעט התקפת לב. ואז, כחלק מן הנוף הפראי הבראשיתי שמציעים לי הרחובות המוזנחים והישנים, צדה עיני אישה. עומדת במרפסת, מטלית בידה, מאבקת את התריסים.

 

במרפסת בטון אפור בתוך העיר הקטנה והעייפה שלי, ששום קדחת של בוקר אינה מצליחה להעיר אותה מרבצה, עמדה ואבקה את התריסים בתנועות קצובות, רכות, שלוות.

 

אינני יודעת מה היה בו, במראה הזה, שגרם לי לחוש צביטה עמוקה, נוראית כזו בליבי. קנאה, פשוט קנאה טהורה באישה ההיא העומדת ומנערת את התריסים מקורי השינה של הלילה.

 

אבל את מורה! – הזכרתי לעצמי – יש לך תפקיד מלא סיפוק! מלא רוחניות! מלא נתינה! עליך לשמוח בו!

 

ואני אכן שמחה בו, ולא בדיוק מבינה על מה הנימה האירונית, אבל אינני מנועה מלחוש בתוכי אותה צביטה עמוקה וכבדה של הלב, עד כי נשמתי נעתקת.

 

מה? מה היה בה בתמונה הזו שכבש אותי כל כך?

 

פתאום ידעתי: זו הייתי אני, כפי שהצטיירתי בחלומותיי עוד מימי ילדותי השכוחים.

 

מכל התמונות, התיאורים, הסיפורים, הצטיירה לי האמא שהייתי רוצה להיות – אמא שלווה מאוד, חייכנית מאוד, העוברת בקלילות מחדר לחדר, פותחת חלונות לשמים התכולים, נושמת אויר צח של בוקר, ומטפחת בית ריחני, עם שקיקי תבלין מוסתרים בארונות לניחוח אמיתי של בית.

 

זכורתני בהיותי ילדה, נתגלגלה לידי חוברת של המגמה לכלכלת בית בבתי הספר התיכוניים. הנה את, עלמת חן, הרוצה לקבל דיפלומה בניהול בית, מוזמנת לעקוב אחר ההוראות, ולהיות עקרת בית למופת. מה תוכלי לעשות עם הדיפלומה הזו אחר כך? לנהל בית למופת, כמובן. מה השאלה?

 

ובכן, איך להתחיל את יומך?

 

ראשית, לאוורר את החדר. איך עושים זאת? לפתוח חלונות כמובן. ואת המצעים לפרוש על החלונות, כדי שיספגו אויר, וקרני השמש הטובות יכלו את החיידקים החבויים בהם.

 

לאחר מכן יש להפשיל את שולי הסדין (חסרי גומי ורקומי מונוגרמה) להרים על מיטת הסוכנות עם רגלי הברזל, לקחת מטלית לקפל ל-4 ולעבור בתנועות קלילות וקצובות על השידה ועל המכתבה. להפוך את המטלית לצידה השני, ולעבור קלות על שלבי התריס, כמו האישה במרפסת של האוטובוס.

 

כעת מגיע תורו של המטאטא: לטאטא מתחת למיטות לכיוון אמצע החדר (לא לצחוק בבקשה, טמונה בהוראות הללו הרבה תבונה פרקטית), לעבור על רהיטי העץ בשמן רהיטים, אחר כך לעבור במגב.

 

כל זה, אליבא דחוברת ההדרכה, אמור לקחת בערך חצי שעה, ועוברים סלון.

 

וכאן – יש לדעת איך מטפלים בשטיח, איך מנקים את מקרר הקרח, איך משפשפים את בקבוקי הזכוכית מבפנים (ממלאים פתיתי נייר עיתון מעורבים במים ובפתיתי סבון ומשרים למשך הלילה. מברשת בקבוקים?? מה זה?!)…

 

אינני יודעת מה זה עושה לכם, קריאת ההוראות המפורטות והמובנות כל כך מאליהן. לי זה עשה טוב. הנה סוף סוף מישהו מתייחס ברצינות לניהול הבית וכולל אותו בין המקצועות שצריכים לימוד. וחוץ מזה – רואים שיוצא משהו מכל זה. הנה מחברת החוברת כתבה חוברת. ואם אני אתמחה בכלכלת בית, מי יודע, אולי גם אני אהיה פעם מומחית בינלאומית לניקוי אמבטיות במקסימום זמן ובמינימום ניקיון?

 

אבל רק רגע, רק רגע בעצם. מי אמר שזו הדרך היחידה לחיות? אולי דווקא צריך לרוץ? להספיק? להתנשם ולהתנשף?… אולי דווקא צריך לחיות את החיים עד לשד תמציתם, לעמול עד כלות הכוחות, וליהנות מן המאמץ, מן ההספקים, מן היצירתיות?

 

מי יוכל להגיד לי איך צריך לחיות? איך טוב? אולי זה תלוי באופי? אולי יש דרך חיים עבור השלווים – ודרך אחת עבור ההרפתקנים? ומה יעשו אלה שבאמצע, שבליבם מושכים שני כוחות מנוגדים – אנשים מהסוג שלי?

 

ואולי כך לחיות: מאמץ מוגבר ואחר כך שלווה ארוכה וגדולה? למתוח את החיים חזק לימין, למתוח אותם חזק לשמאל, ככה, במלוא הכוח, ואחר כך לשחרר אנחת רווחה ארוכה ארוכה? להתאמץ מאוד ולנוח מנוחה עמוקה, אמיתית, כזו של יגעים, שאין להם עם בוא הלילה אפילו שמץ של כוח לנדודי שינה.

 

כך – לחיות את ימינו עד לתמצית. לתרגל אותם עד שהשרירים יכאבו. לסחוט מכל רגע את המקסימום, ואחר כך לנשום עמוק ולמלא את הריאות באוויר חדש ונקי… לסחוב שקים במעלה ההר ואחר כך להתגלש מהפסגה עד למטה כמו שק תפוחי אדמה.

 

ללכת מקצה לקצה – כך פועם דופק החיים ביתר עוצמה, שואב דם בצורה מוגברת ומזרים אותו שוב ושוב סמוק ורענן… אולי?

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")