מומחה לסרבנות
"תיזהרו ממני! אני עלול לצעוק, לצרוח, להרוס, להכות ואפילו לשבור. גם אם כולכם תהיו נתינים טובים וממושמעים בממלכה שלי, אני עלול לכעוס ולהתרגז סתם ככה, בלי סיבה ורק בגלל שמתחשק לי, כי ככה החלטתי".
במסגרת המאמרים הבאים, נדבר בנושא הכללי של “משמעת באהבה”, אך נתמקד בעיקר ב”משמעת בגיל הרך”.
חוסר המשמעת, או ההתנהגות ה”מרדנית” של הילד בגיל זה, באה לידי ביטוי בעקשנות, סרבנות ואי ציות מופגן.
הפרדתי את המאמרים על משמעת, לקבוצות גיל, מאחר ואינו דומה חוסר משמעת של ילד בגיל שמונה לחוסר משמעת של ילד בגיל שלוש. לכל קבוצת גיל, יש אופי סרבנות שונה, הנובע ממניעים שונים ולכן צריך להתייחס באופן שונה עם דרכי מניעה וטיפול שונים לכל צורת התנהגות של כל גיל.
במסגרת המאמרים הבאים, נלמד בע”ה, מה מאפיין את העקשנות בגיל זה, מהי הסיבה לעקשנות, דרכי התמודדות עם העקשנות והטיפול בה.
עקשנות בגיל הרך
הגיל הרך מבחינתי, נע בין שנתיים לארבע שנים בקירוב.
העקשנות, מתאפיינת בעיקרה- בסירוב כללי לרצון ההורים. לדוגמה: הילד מסרב לקום בבוקר, לישון בזמן, לאכול בישיבה כאשר הוא נמצא קרוב לצלחת, להתקלח, להתלבש, לצאת מהבית או להיכנס אליו וכדו’.
מאפיינים נוספים: אם נמזוג לו בזמן הארוחה סלט לצלחת, הוא ירצה לקחת לבד. נציע לו לקחת לבד, הוא יכעס למה אנחנו לא מוזגים לו. אם נכין סלט עם עגבניות, הוא יכעס למה יש עגבניות בסלט, הרי הוא לא אוהב עגבניות. נכין לו מחר סלט בלי עגבניות, הוא יכעס למה יש רק מלפפונים. אם נאפשר לו להתלבש לבד בבוקר, הוא ידרוש עזרה מצידנו. למחרת, אם נציע לו עזרה- הוא ירצה להתלבש לבד. באמצע השבוע, הוא פתאום ירצה את החולצה של שבת, בשבת הוא לא יסכים ללבוש אותה.
בקיצור כמו שאומרים: מה שלא נעשה “לא נצא איתו ראש”.
בבית הזה רק אני המלך
לא רק בעקשנות מתאפיין הילד בגיל הרך אלא גם בעריצות יתר. לעיתים נדמה כי מסתובב לו אצלנו בבית “מלך קטן” המחלק פקודות על ימין ועל שמאל ואוי לו למי שיפר את החלטתו.
“תיזהרו ממני! אני עלול לצעוק, לצרוח, להרוס, להכות ואפילו לשבור. גם אם כולכם תהיו נתינים טובים וממושמעים בממלכה שלי, אני עלול לכעוס ולהתרגז סתם ככה, בלי סיבה ורק בגלל שמתחשק לי, כי ככה החלטתי”.
לא רק כלפי ההורים או האחים מתנהג הילד בעריצות, אלא גם “כלפי עצמו”.
הילד בגיל הרך, רוצה ודורש הכול. ולפעמים הבעיה היא שהוא בעצמו עוד לא החליט אם הוא רוצה לשתות מבקבוק או מכוס, אם לשתות מים או מיץ, אם לאכול גם את החביתה או רק את הגבינה, אם ללבוש את הסוודר או לבכות לאמא שהוא לא רוצה.
אנחנו מנסים להיות נחמדים ולייעץ לו בנחת מה עדיף לעשות ובמה לבחור, אך הוא כועס מדוע נהפכנו ליועצים בזמן שלא נתבקשנו ובמיוחד לאור זה שהוא הוא המומחה הגדול ויודע הכל לבד.
הילד תקוע בדעתו מה לעשות ולכן לעיתים ה”מצב-נתון” שלו הוא מצב של מלחמה וכעסים תמידיים.
מומחה לסרבנות
אז מה עושים? ובכן, בגדול כמעט ואין לנו הרבה מה לעשות.
בכדי להבין מדוע, עלינו להכיר את סיבות-הסרבנות בגיל הרך.
עלינו להבין כי הסרבנות הזו, היא איננה “בעיה” שיש לפתור אותה, זהו תהליך שעלינו ללמוד “לחיות” איתו ולעבור אותו בשלום.
ההתנהגות של הילד, איננה “בעיה” היא חלק מהתפתחות-טבעית של הגיל שלו ולכן אנו לא נדרשים ל”פתרונות” מה לעשות, אלא ל”הבנה” מה עובר עליו ומה נדרש מאיתנו ההורים לעשות בתקופה זו.
בתקופת הגיל הרך, הילד מעוניין כבר להיות גדול, רוצה לגלות עצמאות ו”לפרוץ” את גבולות הלול שלו ולכן הוא מתנהג כך.
לדוגמא: הוא רוצה לאכול לבד, אך אינו מצליח ומתלכלך- וזה מתסכל אותו. הוא רוצה להתלבש לבד, אך שני הרגליים נכנסות באותו צד במכנס והוא נופל.
הילד פשוט מתוסכל מעצמו ואין לו שום בעיה עם הסביבה ובטח שלא עם הוריו.
לא רק הסביבה סובלת מהתנהגותו הילדותית בתקופה זו, אלא בעיקר הוא בעצמו.
בקיצור: הילד מומחה ב”להפריע לעצמו” ובמיוחד כאשר אנו ההורים מתערבים לו “בהתערבות יתר” ומפריעים לו להפריע לעצמו, שאז הוא יוצא משליטה ומתנהג בקטנוניות.
אך לא רק בקטנוניות מתמחה הילד בגיל הרך, אלא גם בסרבנות. הילד מסרב בדרך כלל לקבל עזרה ואפילו אם היא מאוד חיונית בשבילו.
הילד מנסה שוב ושוב, מוכן ליפול פעם אחר פעם. הוא לא נכנע, כי הוא שואף למטרה אחת- לגדול.
הבעיה מבחינתנו היא, שהוא רוצה להתקדם מהר מידי ולהיות גדול לפני שהגיע הזמן והוא פשוט מתוסכל כי הוא לא מצליח.
הורים חכמים, מבינים את מצב הילד ופשוט לא מפריעים לו לנסות להעפיל ולגדול.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור