בשדי יער עמוד 69-70

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 69-70

מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת?

וְהִנֵּה, אֶת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ הַזֶּה מְכַנֶּה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בַּשֵּׁם: “יִשּׁוּב הַדַּעַת”, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן תִּנְיָנָא – תּוֹרָה י’: “מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵה’ יִתְבָּרַךְ, וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִים עַצְמָן. וְהָעִקָּר – לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה’”.
אַחֲרֵי שֶׁלָּמַדְנוּ אֶת דִּבְרֵי חֲזַ”ל, רוֹאִים אָנוּ שֶׁדִּבְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אֵינָם חִדּוּשׁ כְּלָל, שֶׁהֲרֵי אֲמָרוּם חֲזַ”ל בְּפֵרוּשׁ: הֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָה וְכוּ’. אֶלָּא הַחִדּוּשׁ הוּא, בַּצִּוּוּי הַגָּמוּר שֶׁצִּוָּנוּ רַבֵּנוּ: שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל שׁוּם אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד בְּלִי שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת. וְעַל זֶה אוֹמֵר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁחִיּוּב הוּא עַל כָּל אָדָם, מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם, לְפָחוֹת שָׁעָה אַחַת הִתְבּוֹדְדוּת.
וְנַחֲזֹר לַגְּמָרָא הַדּוֹרֶשֶׁת אֶת הַפְּסוּקִים הַנַּ”ל. הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק הוּא: “תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן” – אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, דְּהַיְנוּ שֶׁאַתָּה עוֹסֵק לְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲזַי “תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן” – תִּבָּנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא. וְרַשִׁ”י מַסְבִּיר שֶׁמִּי שֶׁעוֹסֵק בְּחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ הַנַּ”ל, הוּא זוֹכֶה לְהַצְלִיחַ הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהֵן בָּעוֹלָם הַבָּא.
הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק מְדַבֵּר עַל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ: “עִיר סִיחוֹן” – אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּעַיִר זֶה, שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר סְיָחָה נָאָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְפַּתֶּה לְיִצְרוֹ וּלְדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְאֵינוֹ מוֹשֵׁל בְּיִצְרוֹ, מַה כָּתוּב בַּפָּסוּק שֶׁאַחֲרָיו? “כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן” – תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֵלּוּ שֶׁמְּחַשְּׁבִים, דְּהַיְנוּ הַכְּשֵׁרִים שֶׁעוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וְתֹאכַל אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְחַשְּׁבִים, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר, שֶׁלְּעָתִיד לָבוֹא כָּל אֶחָד נִכְוֶה מֵחֻפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁקָּטָן יוֹתֵר בְּמַעֲלָה, נִכְוֶה מִמִּי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ.

הַשְּׁבִיל הַנָּכוֹן בִּמְבוֹךְ הַחַיִּים

הַגְּמָרָא הַזֹּאת מְעוֹרֶרֶת אוֹתָנוּ לְהִתְבּוֹנֵן עַל חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ שֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים: שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, מֶה עָשׂוּ מֵאֶתְמוֹל וְעַד הַיּוֹם, וְהֵם מְחַשְּׁבִים הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָה וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ, וּמְיַשְּׁבִים עַצְמָם הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל תַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה. וּכְמוֹתָם צָרִיךְ כָּל אָדָם לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ: מַה הִרְוַחְתִּי מֵהַתַּאֲוָה הַזֹּאת וְהַזֹּאת? וְאִם עָשָׂה עֲבֵרָה ח”ו יַחְשֹׁב: מַה הִרְוַחְתִּי מֵהָעֲבֵרָה הַזֹּאת? כְּלוּם. וּמָה הִפְסַדְתִּי? הֶפְסֵד נוֹרָא מְאֹד. כִּי כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה הִיא עֹנֶשׁ נוֹרָא לָאָדָם, כְּמַאֲמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע”ה: “תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה” – הָרָעָה וְהֶעָווֹן הוּא עֹנֶשׁ שֶׁמְּמוֹטֵט אֶת הָאָדָם.
כַּאֲשֶׁר אָדָם עוֹשֶׂה עֲבֵרָה אוֹ נִכְשָׁל בְּאֵיזוֹ תַּאֲוָה, זֶה כְּמוֹ שֶׁאוֹכֵל רַעַל שֶׁמְּצֻפֶּה בְּשׁוֹקוֹלָד. זֶה טָעִים, זֶה מָתוֹק, זֶה רֵיחָנִי וְכוּ’, אֲבָל זֶה רַעַל! כָּךְ הִיא כָּל עֲבֵרָה וְכָךְ הִיא כָּל תַּאֲוָה. אֲבָל אִם יִהְיֶה לָאָדָם זְמַן קָבוּעַ בְּכָל יוֹם שֶׁבּוֹ הוּא יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וְיִתְבּוֹנֵן: נוּ, מַה הִרְוַחְתִּי מִכָּל זֶה? מַה נִּשְׁאָר לִי מֵהֶעָווֹן אוֹ מֵהַתַּאֲוָה? הוּא בְּוַדַּאי יְקַבֵּל אֶת הַכֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ.
בַּסֵּפֶר “מְסִלַּת יְשָׁרִים” מְתָאֵר הָרַמְחַ”ל אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה כְּמָבוֹךְ שֶׁל שְׁבִילִים, וְכוֹתֵב שֶׁמִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מוֹשֵׁל בְּיִצְרוֹ, הוּא עֲדַיִן בְּתוֹךְ הַשְּׁבִילִים וְלֹא יֵדַע לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ בָּהּ יֵלֵךְ, וְאֵיךְ יַגִּיעַ לַיַּעַד שֶׁלּוֹ. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַדְרִיךְ אֲחֵרִים. אַךְ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ אֶל הָאַכְסַדְרָה וּכְבָר יָצְאוּ מִן הַשְּׁבִילִים, וְיוֹדְעִים אוֹתָם בְּבֵרוּר, הֵם יְכוֹלִים לְיַעֵץ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁמֹעַ, וַאֲלֵיהֶם צְרִיכִים אָנוּ לְהַאֲמִין.
וּמַהִי הָעֵצָה שֶׁאוֹתָם אֵלּוּ שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ לָאַכְסַדְרָה נוֹתְנִים לָנוּ? אֵיךְ נוּכַל כֻּלָּנוּ לְהַגִּיעַ לַתִּקּוּן שֶׁלָּנוּ? מַהִי לְמַעֲשֶׁה הָעֵצָה שֶׁל הָרַמְחַ”ל בִּשְׁבִילֵנוּ, לְהַגִּיעַ לַתִּקּוּן שֶׁלָּנוּ, וְלָצֵאת מִמְּבוֹךְ הַחַיִּים? עוֹנֶה הָרַמְחַ”ל: בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן! בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמְסַיֵּם דְּבָרָיו שָׁם: כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ תָּמִיד בְּכָל זְמַן, וּבַזְּמַן הַקָּבוּעַ לוֹ לְהִתְבּוֹדְדוּתוֹ, מַהוּ הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי לְפִי חֹק הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לֵילֵךְ בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא לְהִתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשָׂיו וְאַחַר כָּךְ בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ בְּנָקֵל לְטַהֵר אֶת מַעֲשָׂיו וּלְהִטָּהֵר מִכָּל דְּרָכָיו. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: פַּלֵס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכוּ’, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנָשׁוּבָה – בָּרֶגַע שֶׁאָדָם מְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, מִיָּד הוּא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה.