בשדי יער עמוד 83-84

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 83-84

וּבְכָל פַּעַם שֶׁמְּבַקֵּשׁ עַל אֵיזוֹ בְּעָיָה שֶׁיֶּשׁ לוֹ, עַל אֵיזוֹ מִדָּה רָעָה שֶׁיֶּשׁ לוֹ, לְעוֹלָם לֹא יִתְלֶה אֶלָּא בְּרַחֲמָנוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּלְבַד, וְיִטְעַן לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה נִקְרָא רַחוּם, וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה: וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, עַל כֵּן רַחֵם עָלַי וְתִתֶּן לִי אֶת הַיְשׁוּעָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ, לְמַעַן זֶה בִּלְבַד: שֶׁתִּקָּרֵא רַחוּם, שֶׁתִּתְגַּלֶה רַחֲמָנוּתְךָ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה בָּרָאתָ אֶת הָעוֹלָם, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה בָּרָאתָ אוֹתִי! וְעַל אַף שֶׁבְּוַדַּאי עָשִׂיתִי אֵיזוֹ עֲבֵרָה שֶׁבִּגְלָלָהּ אֲנִי סוֹבֵל, אַדְּרַבָּה, רַחֵם נָא עָלַי וְתַחֲזִיר אוֹתִי בִּתְשׁוּבָה, וְתַעֲזֹר לִי לְתַקֵּן אֶת עַצְמִי בְּרוּחָנִיּוּת, וּלְתַקֵּן אֶת הֶעָוֹן שֶׁבִּגְלָלוֹ יֵשׁ לִי אֶת הַחִסָּרוֹן הַזֶּה, וְתִשְׁמַע אֶת הַתְּחִנּוֹת שֶׁלִּי, וּתְמַלֵּא אֶת מִשְׁאֲלוֹתַי, רַק בְּרַחֲמִים וּבְמַתְּנַת חִנָּם…
כַּאֲשֶׁר אָדָם יִתְחַזֵּק בָּאֱמוּנָה הַזֹּאת שֶׁה’ רַחוּם, אָז הוּא יַתְחִיל לִרְאוֹת אֶת הַיְשׁוּעוֹת! כִּי הוּא יִתְחַנֵּן וְיִתְחַנֵּן עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְכָל הַיְשׁוּעוֹת שֶׁלּוֹ! וּבְוַדַּאי הוּא יְבַקֵּשׁ רַק מַתְּנַת חִנָּם וְלֹא יִתְלֶה בִּכְלוּם, רַק בְּרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ, וְאָז אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁיּוּכַל לִמְנֹעַ אֶת תְּפִלָּתוֹ מִלְּהִתְקַבֵּל, מֵאַחַר וְתוֹלֶה בְּרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ בִּלְבַד, וְזוֹ כְּבָר גְּזֵרָה מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ לִשְׁמֹעַ צַעֲקַת כָּל מִתְחַנֵּן לוֹ. וְכָךְ גַּם לֹא יִהְיֶה שׁוּם דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְהַחֲלִישׁ אוֹתוֹ מִלְּהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְפַּלֵּל, עַד שֶׁתִּפְעַל בַּקָּשָׁתוֹ.

עָנִי מֵרָצוֹן

בִּשְׁבִיל לְהַמְחִישׁ אֵיךְ נִרְאֶה אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בַּיְסוֹד הַזֶּה; שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית הַזֹּאת, שֶׁה’ הוּא חַנּוּן וְרַחוּם, וְשֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּמַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם בַּתְּפִלָּה: הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמְנוּ חֲסָדֶיךָ, נָבִיא מָשָׁל:
בְּעִיר פְּלוֹנִית, מִסְתּוֹבֵב בְּנוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר הַמְפֻרְסָם שֶׁל הָעִיר, כְּשֶׁהוּא יָחֵף וְרָעֵב וְחוֹלֶה, וּבְגָדָיו קְרוּעִים וְכוּ’ וְכוּ’, וּכְשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ: הַאֵין אַתָּה הוּא בְּנוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר שֶׁל הָעִיר? עוֹנֶה הַבֵּן: כֵּן, אֲנִי הוּא. וְאָז שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ: אִם כֵּן מַדּוּעַ אַתָּה נִרְאֶה כָּכָה? מַדּוּעַ אֵינְךָ מְבַקֵּשׁ מֵאָבִיךָ הֶעָשִׁיר מִנְעָלִים לְרַגְלֶיךָ, וּבְגָדִים חֲדָשִׁים, וְאֹכֶל מֵזִין וְכוּ’? הֲרֵי לֹא חָסֵר לְאָבִיךָ דָּבָר, וְהוּא בְּוַדַּאי יִשְׂמַח שֶׁבְּנוֹ לֹא יֵלֵךְ כָּךְ מֻזְנָח וְאֻמְלָל. מָה אוֹמֵר לָהֶם הַבֵּן? אֵין לִי זְמַן לְבַקֵּשׁ מֵאַבָּא…
כַּמּוּבָן שֶׁלְּמִשְׁמַע תְּשׁוּבָה כָּזוֹ, מְנִידִים אַנְשֵׁי הָעִיר אֶת רֹאשָׁם בְּרַחֲמִים וְחוֹשְׁבִים: מִסְכֵּן! כַּנִּרְאֶה “שֶׁהִשְׁתַּחְרֵר לוֹ הַבֹּרֶג”…
עַל פִּי מָשָׁל זֶה מוּבָן, שֶׁלְּמַעֲשֶׁה, לְכֻלָּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, “הִשְׁתַּחְרֵר הַבֹּרֶג”, שֶׁהֲרֵי אֵינָם מְבַקְּשִׁים מֵאַבָּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָהֶם, וְהוֹלְכִים כָּךְ: מְלֵאִים בְּחֶסְרוֹנוֹת; רְעֵבִים; צְמֵאִים; קְרוּעִים; חוֹלִים וְכוּ’. כִּי לְכֻלָּם יֵשׁ אַבָּא בַּשָּׁמַיִם, שֶׁהוּא “הֶעָשִׁיר שֶׁל הָעִיר”, וְהוּא כֹּל יָכוֹל, וְהוּא רַחוּם, וְהוּא בָּרָא אֶת הָאָדָם רַק בִּשְׁבִיל תַּכְלִית זוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְמַלֵּא חֶסְרוֹנוֹתָיו, וְהוּא יְרַחֵם עָלָיו וִימַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹתָיו, וְכָךְ הוּא יִקָּרֵא רַחוּם.
נִמְצָא זֶהוּ מַמָּשׁ יְסוֹד בֶּאֱמוּנָה: לְהַאֲמִין שֶׁה’ רַחוּם, וְכָל אָדָם שֶׁיִּתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה זוֹ, שֶׁה’ הוּא רַחוּם וְחַנּוּן, וּלְרַחֲמָנוּתוֹ אֵין גְּבוּל, וְהוּא שׁוֹמֵעַ צַעֲקַת כָּל מִתְחַנֵּן לוֹ, בְּלִי שׁוּם תְּנַאי, חַיָּיו חַיָּבִים לְהִשְׁתַּנּוֹת מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה!
הַהוֹרָאָה לְמַעֲשֶׁה הִיא, שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה עַל זֶה בְּעַצְמוֹ, שֶׁיַּאֲמִין בִּפְשִׁיטוּת בְּדִבְרֵי הַחֻמָּשׁ, שֶׁה’ שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ בְּלִי שׁוּם תְּנַאי, וִיבַקֵּשׁ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תֵּן לִי אֱמוּנָה שֶׁאַתָּה תָּמִיד שׁוֹמֵעַ אוֹתִי כְּשֶׁאֲנִי מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ… וְהָעִקָּר, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח, שֶׁתָּמִיד צְרִיכָה לִהְיוֹת הַפְּנִיָּה אֶל ה’ בְּבַקָּשַׁת רַחֲמִים לְמַתְּנַת חִנָּם, כִּי בְּרֶגַע שֶׁאָדָם מַרְגִּישׁ שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ, זֶה כְּבָר אָסוּר.

לְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים

וְזֶה שֶׁמּוּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ, בְּהִלְכוֹת תְּפִלָּה, כֵּיצַד צְרִיכָה לִהְיוֹת תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: “יִתְפַּלֵּל דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים, כְּרָשׁ הַמְבַקֵּשׁ בַּפֶּתַח, וּבְנַחַת, וְשֶׁלֹּא תֵּרָאֶה עָלָיו כְּמַשָּׂא וּמְבַקֵּשׁ לִפָּטֵר מִמֶּנָּה”. (או”ח צח) פֵּרוּשׁ: אָדָם צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ כְּעָנִי בַּפֶּתַח, שֶׁכַּמּוּבָן מְבַקֵּשׁ בְּנַחַת, בְּתַחֲנוּנִים, כִּי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לוֹ, וְלֹא כְּמִדַּת הָעֲשִׁירִים, הַדּוֹרְשִׁים מְבֻקָּשָׁם בְּעַזּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת…” (מִשְׁלֵי יח)