טירונית אומן

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מדהים ששמעתי מחברה שחזרה לפני כמה ימים מאומן. ישבנו חבורה של אנשים, שחלקם כבר היו בציון כמה פעמים, ונשארנו פעורי פה לנוכח החוויות שהיא עברה שם. אני מרגישה צורך להעלות אחת מהן על הכתב ולפרסם אותה.
 
"ערב שבת, ארבע בבוקר. הרגשתי צורך עז ללכת לציון. בתור טירונית אומן, ועם קצת הדרכה וסיפורים של חברות, אני חושבת שאולי הצדיק קורא לי… ואולי אני סתם מדמיינת או מקווה?!…
 
"בכל מקרה, אני לוקחת כמה חברות אתי והלכנו לציונו של רבי נחמן מברסלב. בפנים, בשקט היחסי ששורר, אני מתקרבת, מניחה את ראשי על האבן, עוצמת את עיניי, מתרכזת, וממתינה שמשהו יקרה.
 
"ואז זה קרה.
 
"ראיתי מנהרה ארוכה והרגשתי שאני עפה בתוכה במהירות. בסופה, אני מגיעה לאולם גדול שבתוכו יושב איש על כיסא גבוה. אני לא רואה אותו, אבל כן שומעת.
 
"תזמיני לפה שבע נשמות" הוא אומר.
 
ברגע הראשון עולות בראשי הנשמות של בעלי ושל ילדיי. אבל המחשבה להזמין אותם בארבע בבוקר כשהם ישנים בשלווה, מבהילה אותי ואני מרגישה שזה לא הדבר הנכון לעשות.
 
"אני מדברת עם הצדיק ומסבירה לו שאני לא רוצה להעיר אותם והוא שוב חוזר על בקשתו: "תזמיני לפה שבע נשמות". אני מתבלבלת. איזה נשמות? למי הוא מתכוון?
 
לפתע אני רואה שולחן מכוסה במפה לבנה ולידו יושבים, כאילו מוכנים לסעודת שפע של כל טוב, שבעה אנשים שאני מכירה, ושאינם נמצאים יותר בין החיים. אמי ואבי, סבי ושתי הסבתות שלי, אביו של בעלי, וגיסי. הם נעמדים אחד אחרי השני, מסתכלים עלי, מחייכים, מרכינים ראשם לעברי, כמו משתחווים לפני.
 
"תודה לך, תודה", הם אומרים שוב ושוב וקוראים בשמי.
 
"אני מתרגשת, כמעט נחנקת מדמעות, כשתחושה של שחרור והכרת תודה מציפות אותי. אני נזכרת בהדרכה שעברתי בנושא דמיון מודרך כשהגעתי לאומן, בה ראיתי בדמיוני את אמי ואבי, בבגדים לבנים, רצים אלי בחיוך גדול, מחבקים אותי ומספרים לי איזה דבר גדול עשיתי בבואי לבקר את הצדיק, וכמה נחת רוח יש להם מכך. אני מבינה, בעקבות הביקור בציונו של רבי נחמן מברסלב,  שנשמתם הזדככה והועלתה למקום גבוה יותר.
 
"ואז ניגש אלי חמי. הוא מבקש ממני למסור מסר לבנו, בעלי. 'אני רוצה שתגידי לבני שאני אוהב אותו ושאין לו מה לדאוג כלל וכלל', הוא אומר. אני מחייכת אליו ושמחה מציפה אותי. גיסי גם כן מבקש למסור מסר לאשתו, משהו אישי – בינו לבינה.  בדיעבד, כשסיפרתי לה אותו, היא פרצה בבכי, הודתה לי ואמרה שזה מדהים מכיוון שזה כל כך אישי, ברמת המחשבות שלה, ואין אפשרות שמישהו ידע מזה. היא הודתה לי ואמרה שבעלה שחרר אותה ממשהו שהציק והפריע לה הרבה זמן.
 
החיזיון נגמר ופתחתי את עיניי.
 
כשיצאתי מהציון נזכרתי שבאותו ערב, כשהדלקתי נרות שבת, הדלקתי גם שבעה נרות נשמה לעילוי אותן שבע נשמות. התרגשתי מאוד, והרגשתי ממש על בשרי שמעשינו בעולם הזה משפיעים על העולם הבא, ועל הנשמות הקשורות אלינו.
 
סיפרתי לחברותיי הנדהמות את כל מה שחוויתי, והן ציינו, שכל זמן שראשי היה מונח ועיניי עצומות, הצביעה עלי שולה, האישה שמבלה את כל זמנה בציון וכמעט גרה בו, כמו הרגישה שאני נמצאת באותו הרגע בעולם אחר"…