בגן החכמה עמודים 247-248

וּבְזֶה הַרְבֵּה מְאֹד טוֹעִים, שֶׁמֵּחֲמַת גַּאֲוָתָם אֵינָם מָטִים אָזְנָם לִלְמֹד אֶת דַּרְכֵי הַחַיִּים מֵאֵלּוּ שֶׁזָּכוּ לְכָךְ, וְלוּ הָיוּ מְוַתְּרִים וְלוּ בִּמְעַט עַל גַּאֲוָתָם הָיוּ זוֹכִים לְחַיֵּי אֹשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא לָנֶצַח נְצָחִים, וְזֶה רַעְיוֹן מְזַעְזֵעַ, שֶׁאָדָם יָכוֹל לְהַפְסִיד נֶצַח נְצָחִים שֶׁל טוֹבָה, בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ גַּאֲוָה וּמִדַּת נִצָּחוֹן, שֶׁרוֹצֶה רַק לְנַצֵּחַ וּלְהַגִּיד: אֲנִי צוֹדֵק. שֶׁבִּשְׁבִיל הַהֲנָאָה הַמָּרָה וְהַמְּרוֹרָה הַזּוֹ, לְהַרְגִּישׁ שֶׁהוּא צוֹדֵק, שֶׁהוּא חָכָם וכו’, הוּא מַפְסִיד אֶת חַיָּיו!

מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי

וּבִפְרָט שֶׁצְּרִיכִים לְדַיֵּק בְּמָה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם. הֵם לֹא אָמְרוּ: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַמְלַמֵּד אֶת כֻּלָּם… אוֹ: אֵיזֶהוּ חָכָם? שֶׁיּוֹדֵעַ יוֹתֵר טוֹב מִכֻּלָּם… אוֹ: אֵיזֶהוּ חָכָם? שֶׁמְּנַצֵּח תָּמִיד… אֶלָּא הַהַגְדָּרָה שֶׁל “חָכָם” עַל פִּי חֲזַ”ל, הִיא: מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת הַחָכְמָה וּמְחַזֵּר אַחֲרֶיהָ בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן הוּא מוּכָן לְקַבֵּל חָכְמָה מִכָּל אֶחָד וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל כְּבוֹדוֹ כְּלָל. כִּי כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה – זֶה חָכְמָה וְדַעַת אֱמֶת.

לָכֵן, עַל פִּי הַהַגְדָּרָה שֶׁל חֲזַ”ל, לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּאוֹן וּבַעַל מֹחַ חָרִיף וּמַהִיר בִּשְׁבִיל לְהִקָּרֵא חָכָם, אֶלָּא גַּם אָדָם בַּעַל שֵׂכֶל פָּשׁוּט וְנָמוּךְ בְּיוֹתֵר יָכוֹל לְהִקָּרֵא חָכָם, אִם יֵשׁ לוֹ בְּלִבּוֹ אַהֲבַת הַחָכְמָה בֶּאֱמֶת, שֶׁלָּכֵן הוּא מוּכָן לִלְמֹד מִכָּל אָדָם. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מוּכָן לִלְמֹד מֵאֵיזֶה אָדָם שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ שֶׁמּוּכָן לִלְמֹד מִכֻּלָּם חוּץ מֵאוֹתוֹ אֶחָד, כְּבָר הוּא יוֹצֵא מִגֶּדֶר חָכָם, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ מֹחַ שֶׁל גָּאוֹן. כִּי חֲזַ”ל אָמְרוּ שֶׁ”הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם” – מִכֻּלָּם לְלֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, רַק הוּא נִקְרָא חָכָם.

הַשֵּׂכֶל שֶׁבְּכָל דָּבָר

אָדָם הַמַּאֲמִין, יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁהַשֵּׁם הוּא הַמְלַמֵּד חָכְמָה. הוּא “הַחוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת”, וְהוּא “הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל”. לָכֵן הוּא מַאֲמִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹמֵעַ מִכָּל אָדָם, זֶה מְכֻוָּן מֵאֵת הַבּוֹרֵא שֶׁיִּשְׁמַע אֶת זֶה, שֶׁהֲרֵי הַבּוֹרֵא רוֹצֶה לְלַמְּדוֹ דַּעַת בְּכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁמַּקְרֶה לְפָנָיו, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִפְגָּשׁ עִם בְּנֵי אָדָם, וְלָכֵן הוּא לְעוֹלָם לֹא מְזַלְזֵל בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁשּׁוֹמֵעַ, אֶלָּא מַקְשִׁיב לִדְבַר הַשֵּׁם, שֶׁמְּדַבֵּר אֵלָיו דֶּרֶךְ אוֹתוֹ אָדָם, וְלוֹמֵד מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לְלַמֵּד אוֹתוֹ דֶּרֶךְ אוֹתוֹ אָדָם, וּמִסְתַּכֵּל בַּשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל מַה שֶּׁשּׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן א’: כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְאֶל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ”ל: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי.

בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מוּבָא, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁשְּׁנַיִם נִפְגָּשִׁים בְּיַחַד, יֵשׁ בְּזֶה הַשְׁגָּחָה עֲצוּמָה, וְכַמָּה עוֹלָמוֹת הִתְהַפְּכוּ בִּשְׁבִיל לְאַפְשֵׁר אֶת הַפְּגִישָׁה הַזֹּאת, כִּי בְּכָל מִפְגָּשׁ יֵשׁ תִּקּוּן עָצוּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? (עמוס ג), וְהָאָדָם שֶׁמְּזַלְזֵל בַּאֲחֵרִים, מִתְעַלֵּם מֵהֵם וכו’, וְאֵינוֹ שָׂם אֶל לִבּוֹ: מַדּוּעַ הַשֵּׁם הִפְגִּישׁ אוֹתוֹ עִם הָאָדָם הַזֶּה? בְּוַדַּאי בִּשְׁבִיל שֶׁיִּלְמַד מֵהַמִּפְגָּשׁ הַזֶּה אֵיזֶה דָּבָר – הוּא דּוֹחֶה בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ, תִּקּוּן עָצוּם שֶׁהַבּוֹרֵא סוֹבֵב סִבּוֹת נִפְלָאוֹת בִּשְׁבִילוֹ, וְהַכֹּל בִּגְלַל הַכְּפִירָה שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא מַאֲמִין בַּהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית בִּפְרָטֵי פְּרָטִים שֶׁיֵּשׁ בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע מֵחַיָּיו.

לָכֵן, נַתְחִיל מֵעַתָּה לִהְיוֹת חֲכָמִים בֶּאֱמֶת, דְּהַיְנוּ לִלְמֹד מִכָּל אָדָם, שֶׁלְּמַעֲשֶׂה זוֹ אֱמוּנָה וְזוֹ עֲנָוָה. כִּי בֶּאֱמֶת מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: אֵיזֶהוּ חָכָם – הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, הָיוּ יְכוֹלִים לוֹמַר בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת: אֵיזֶהוּ חָכָם – מִי שֶׁמַּאֲמִין שֶׁכָּל פְּגִישָׁה עִם כָּל אָדָם, יֵשׁ לָהּ כַּוָּנָה מִלְּמַעְלָה. אוֹ: אֵיזֶהוּ חָכָם – מִי שֶׁהוּא עָנָו. כִּי עֲנָוָה הִיא הַתְּנַאי הַבְּסִיסִי לִזְכּוֹת לְחָכְמָה שֶׁל קְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁמְּרֻמָּז בַּפָּסוּק: הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא – לוֹמַר לְךָ, שֶׁהַחָכְמָה שׁוֹכֶנֶת רַק אֵצֶל מִי שֶׁהוּא “אַיִן”. כְּלוֹמַר, מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲנָוָה וְהוּא מַרְגִּישׁ אֶת אַפְסִיּוּתוֹ, רַק בּוֹ תּוּכַל לִמְצֹא חָכְמָה אֲמִתִּית. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ”ל: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְמַיִם? לוֹמַר לְךָ: מָה מַיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפֵלָה. (תענית ז) וְכֵן אָמְרוּ עַל הַפָּסוּק (במדבר כ”א): “וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה” – אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ – תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו – אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. (עירובין נד)