מיסטר ‘בו’ המקועקע מאומן

אנשים שעדיין לא טעמו את טעמו הנפלא של התלמוד הירושלמי לא יודעים מה הם מפסידים. אבל הנה, על קצה המזלג, סיפור מדהים מהתלמוד הירושלמי (מסכת תענית ה, ע"ב) שאירע בישראל העתיקה שהייתה תחת השלטון הרומי לפני כ-1800 שנה:
 
בארץ ישראל חי יהודי שמפורסם היה כחוטא גדול. כל כך חוטא היה האיש, עד שגם שמו – פנטקקה – סימל את מהותו, שכן פירוש המילה פנטקקה ביוונית הוא חמש עבירות. עיסוקו של האיש, כמה מפתיע, היה בבית בושת של העיר.
 
בצורת קשה הייתה אז בארץ ישראל. רבי אבהו, אמורא קדוש ואחד מצדיקי הדור, חלם חלום: קול משמים התגלה אליו ואמר לו, "אם תבקש מפנטקקה להתפלל, ירד גשם". למחרת בבוקר, רבי אבהו שלח שליחים לחפש את פנטקקה ולהביאו אליו מיד.
 
אחרי חיפושים רבים פנטקקה הובא אל רבי אבהו.
 
"ספר לי בבקשה על עצמך", ביקש הצדיק.
 
"אני לא כלום", ענה פנטקקה, "ואולי פחות מכלום. בעיניך, כבוד הרב, אני בטח בזוי ומטונף. לא נעים לי לומר לך, אבל אני עובד בית בושת של העיר. כשאינני עסוק בניקיונות ובכיבוס בגדיהן של הנשים בבית שכזה, אני מופיע איתן על הבמה ומתופף בתוף בזמן שהן שרות ורוקדות עבור הלקוחות. וכשאין לקוחות, אני מבדר אותן".
 
"פנטקקה", המשיך לשאול רבי אבהו, "בודאי ישנו דבר שאתה מסתיר ממני. אין איזה מעשה מיוחד שעשית בחייך?"
 
פנטקקה גירד את ראשו במשך שניות ספורות, קימץ את גבותיו וניסה לדלות מתוך זיכרונו משהו שיניח את דעתו של הרב. "אה, כבוד הרב, אולי יש משהו שעשיתי ונחשב כמצווה. לא מזמן, יהודיה צעירה – אשת איש – באה לראות אותי מאחורי הקלעים בזמן ההופעה. היא התייפחה בבכי. כששאלתי אותה מדוע היא נסערת כל כך, היא אמרה לי שהרומאים עצרו את בעלה וזרקו אותו לכלא הנורא. היא הייתה זקוקה להון עתק כדי לשחרר אותו ובקושי היה לה כסף ללחם ומים. הדבר היחיד אותו ראתה כמוצא הטוב למצבו של בעלה היה למכור עצמה לזנות. ראיתי שהיא צנועה ומבית טוב לכן לא הרשיתי לה לחשוב בכיוון הזה בכלל. מכרתי את כל החפצים שלי בעולם הזה, כולל מיטתי עם המזרן והכרית, ונתתי לה את הכסף לפדות את בעלה. ברוך השם, הוא השתחרר באותו היום…"
 
"אכן", חייך רבי אבהו, "אתה ראוי להתפלל, ושום תפילה שלך לא תחזור ריקם. מעשיך הם לגמרי לשם שמים!"
 
לפעמים, החברה המודרנית מעקמת את אפה לנוכח אלה שהיא מחשיבה כאזרחים סוג ב' ו-ג'. ילדים זורקים קליפות בננה לעבר קבצנים, בו בזמן שההורים צופים מן הצד ומחייכים…
 
בראש השנה, כשהייתי באומן, היה לי העונג לפגוש יהודים מיוחדים, בעלי תשובה בתחילת דרכם. לחלקם היו עדיין עגילים באוזניים ואת הפנים עיטר זקן קטן שהעיד על השינוי שהם עושים. לרבים מהם היו קעקועים רבים על הידיים (וחלקם אף אמרו שחלקים רבים מגופם 'מעוטרים' ביצירות-קעקועים שכאלה). זה היה מאוד מרגש לראות אותם, צעירים צמאים לרוחניות עם נהרות של דמעות שזלגו מעיניהם כאשר שמעו בתפילת החג את "ונתנה תוקף". לא, הם לא הסוג החדש והיוקרתי של היאפי המוכר, וגם לא החבר'ה המשוגעים, אף לא אחד מהם. ועדיין, הזמן, החיים והרצון שהם מקדישים לתורה ולשמירת המצוות, ההקרבה שלהם, הדרך שהם עשו כדי למצוא את השם – כולל הנסיעה הארוכה לאומן, אל רבי נחמן מברסלב – מעוררים התפעלות בכל פעם ששומעים את הסיפור שלהם.
 
עוד ועוד אנשים מחפשים ומבקשים את השם מכל עברי האוקיינוס. וכאן המקום לומר: היו זהירים, אם פנים חדשות נכנסות אל בית הכנסת, אם אדם הלבוש שונה משאר המתפללים נכנס, אל תדחו אותו, אל תחמיצו פנים, ההיפך – קבלו אותו באהבה ובהארת פנים עצומה, כי לא רבי ישראל הבעל הקדוש שם וגם לא רבי נחמן מברסלב דחו אי מי מעם ישראל, מעולם לא, גם לא את הפשוט והרחוק.
 
זהירות, כי אתם אף פעם לא יודעים אם 'מיסטר בו' המקועקע הוא, בעצם, איזה צדיק נסתר… לכן התלמוד מזהיר אותנו לא לבוז לשום אדם. אף אחד לא יכול לדעת את ערכו הפנימי והאמיתי של אותו אדם. ולא רק, זאת מצוות לא-תעשה מן התורה, ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז), כפי שמסביר רש"י שם, "שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואל תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר: ויראת מאלוקיך היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בליבו נאמר בו ויראת מאלוקיך…"
 
אל תשכחו של'מיסטר בו' המקועקע מאומן, או מכל מקום אחר, יש נשמה אלוקית שהיא ניצוץ אלוקי של השם, חלק אלוק ממעל. וזה לכשעצמו סיבה מספיק טובה לנהוג בו, ובכל אדם, בכבוד.
 
רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו (ליקוטי מוהר"ן קמא, יד): "כִּי הַתּוֹרָה הֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא אוֹתִיּוֹת, כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת, וְיֵשׁ לְכָל הַנְּשָׁמוֹת שֹׁרֶשׁ לְמַעְלָה בְּמַּחֲשָׁבָה דְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ–הוּא". ובשיחות הר"ן (צא) מוסיף: "וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה, ששם שורש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אזי בודאי יאהב את התורה מאוד, ואזי יתמיד בלימוד התורה מגודל האהבה".
 
אם אנו רוצים שהתורה שלנו תהיה בשלמות, אהבת ישראל שלנו חייבת להיות בשלמות!

השנה הזו, שכולנו מקווים כי תהיה שנה של אחדות עם ישראל והגאולה השלמה, בואו נלמד מתוך ספר תורה כשר. ואנחנו יכולים לעשות זאת רק אם נבין שכל יהודי יקר מאוד, כמו שאות בתורה יקרה וחשובה. כי הכלל, תלוי בכל הפרטים המרכיבים אותו.
 
יהי רצון שנזכה לאחדות ואהבת ישראל אמיתית, לגמר חתימה טובה ולשנה נפלאה וטובה, אמן.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"