אמא נודניקית, אז מה?!?

"ואחרי שדיברנו על המיצ"ב יש לי הפתעה. לקראת סוף השנה תצאנה כל בנות בית הספר לקונצרט חגיגי שיסכם את כל מה שהן למדו בכיתות בשיעור מוסיקה בכל השנה", סיימה מנהלת בית הספר את נאום אסיפת ההורים בחיוך גדול ובתחושת ניצחון.

'קונצרט אמיתי באולם מופעים זה נחמד' חשבתי לעצמי, 'אבל איזו מוסיקה הן ישמעו שם?' המשכתי להרהר בשקט…

התפזרנו כל אמא לכיתה שלה, כשלא מעט אימהות נאלצות לחלק עצמן ולתזז בין שתי כיתות ומטי מעט אפילו בין שלוש.

הנוכחות הייתה דלילה וראיתי את ההבעה על פניה של המורה החדשה, שהייתה מהולה בהלם ובעלבון. זה הזכיר לי הופעות שלי בעבר הרחוק, כשהיו מגיעים חמישה אנשים בקהל. קשה לתאר את מנת האכזבה שאמן נאלץ להתמודד איתה באותם רגעים, במיוחד לאחר שהכין ועבד, התרגש והזמין את כל העולם, שילם לנגנים ולמקום, ובסופו של דבר, נאלץ להופיע מול בודדים בקהל ולצאת מופסד כלכלית ונפשית מההופעה.

המורה לא יצאה מופסדת, אך בהחלט יכולתי להרגיש את אותה תחושת אכזבה על כך שהכינה וטרחה (אפילו ארוחת ערב קלה היא הגישה) ורק שלוש אימהות ישבו מולה.

אבל היא בלעה את הרוק והתחילה לספר על הצפוי לנו. "השנה היא שנת מיצ"ב, ולכן כל השנה נתכונן למיצ"ב, נקיים בחינות רבות, נתגבר את הבנות…" בשלב הזה כבר הפסקתי להקשיב לה. בעיקר בגלל שהמילה 'מיצ"ב' עושה לי קצרים במוח.

נכון, המיצ"ב לא עשה לי כלום, הוא לא באמת אשם בכך שהוא התנפח בטעות לממדים עצומים, הרבה יותר גדולים ממה שהוא אמור להיות. הוא בסך הכל כלי בדיקה שאמור לתת מדד על רמת הלימודים. המיצ"ב אמור לתת אומדן על רמתם של התלמידים ביחס לכל הכיתה, לבית הספר, לבתי הספר בכל העיר, בכל הארץ ובכל העולם. אולי אפשר להתייחס אליו כמו סקר סטטיסטי לכל דבר.

מאמרים נוספים בנושא:

קצת זה המון

פילטרים בחינוך הילדים

אמא חיילת

תפילה של אמא

תפוחים נופלים

לקחת אחריות

לך בתי, מאבא

אסיפת הורים

אני רק השליחה

או מנצח או מפסיד

הבעיה מתחילה כשמנסים להשפיע על המיצ"ב, כדי לשפר את תוצאותיו. נכון, יש לכך גם יתרונות, כמו תגבור של הלימודים ודיוקם. אך מצד שני, יש כל כך הרבה חסרונות בכך, והגרוע ביותר מכולם הוא הלחץ. המפקחות, המנהלות וכל ההתנהלות בעניין מהולה בניחוח חזק של לחץ שמשפיע על כל המערכת, אבל בעיקר על הילדים. מדוע צריך ללמוד בלחץ? שתיים-עשרה שנים הם לומדים בבית הספר, זה לא מספיק זמן להעביר חומר על מי מנוחות? מה עוזר אלמנט הלחץ? ואיזה מסר הוא מלמד את הילדים בהקשר הלימודי או בהקשר לדרך חיים בכלל?

הרעה החולה השנייה היא, אלמנט התחרותיות – תוצר הלוואי ההכרחי של מדידה או יחסיות. הבעיה בתחרותיות היא, שהמקור שלה הוא יווני ולא יהודי. ביהדות אנו מצווים להתאמץ כל אחד ולהשתדל "לנצח" את עצמו. עלינו לנסות להשתפר, לעלות מדרגה כל אחד לפי רמתו שלו, אבל חלילה לא בהשוואה לאחר. "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי ואל לנו להתעסק באחרים" אומר התם (בסיפור "החכם והתם" סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב). אבל המיצ"ב, מבלי משים, מכניס אותנו לתחרות מול חברי כיתתנו, השכבה שלנו, בתי הספר האחרים בעיר ובארץ ואפילו מול כל העולם.

עובדה זו גורמת ללחץ ההיסטרי, מכיוון שהאינטרס להצלחת המיצ"ב מגיע עד לדרגים העליונים בממשלה, כשכולם רוצים לעמוד בראש הטבלה.

עצרתי את המורה וניסיתי להעלות את הנקודה החשובה הזו. "עם כל הרצון הטוב" אמרתי לה ולאימהות, "חשוב לזכור שזו אינה תחרות. אני חייבת לומר שבתור אמא לא ממש מעניין אותי היכן עומדת ישראל בטבלה מול כל שאר העולם. מה שחשוב לי זה שהלחץ לא ישפיע על הבת שלי ועל הרצון והאהבה שלה ללמוד. אנחנו לא יוונים וזאת לא אולימפיאדה פה. זה בית ספר ישראלי, יהודי, דתי, יסודי של בנות מכיתה א' עד ו'. בנות רכות וטהורות שאנו מתוות להן את הדרך לחיות. המיצ"ב, לצערי, מייצג דוגמה לא נכונה לדרך החיים שלנו והוא לא פועל מאותם מקומות שאנו מכוונים אליהם ביהדות".

המורה ניסתה לגמגם כמה מילים על היתרונות שבמיצ"ב, ועל כך שהיא אישית אינה נלחצת מכך וכו'. לי בעיקר היה חשוב להעביר את הנקודה האמיתית, את העיקר. משם אני מאמינה שהדרך תהיה מדויקת יותר. אולי זה ממש בקטן, אבל כל אחד מאיתנו יכול להשפיע בקצת, והקצת הזה יכול להפוך להרבה.

פתאום נכנסה המורה החדשה למוסיקה והציגה את עצמה, ואני ניצלתי את ההזדמנות לברך אותה על הרעיון של הקונצרט.

"מה יהיה תוכנו?" שאלתי בתמימות.

"יצירות שלמדנו בכיתה" היא ענתה.

"של מי?" המשכתי להקשות.

"מוצארט, באך, ברהמס".

פניי נפלו. שוב אותה השפעה של עמים אחרים עלינו, אפילו בבית ספר דתי…

מתוך ידיעה שאיני יכולה כרגע להשפיע על תוכנית הלימודים אמרתי למורה בעדינות, "אולי כדאי ללמד את הבנות על ההשפעה של מוסיקה חיצונית עלינו, ולעומת זאת, מה זה בעצם 'מנגן כשר'. אפשר לנסות לחבר את המוסיקה ליהדות ולהשפעות שיש לה על תפילה, על חיבור ועל הנשמה. את מבינה?" הוספתי בחוסר ביטחון והבטתי בעיניה.

לא הייתי צריכה לחכות לתשובה. כל המבטים הצביעו על דבר אחד. יש פה אמא נודניקית ממדרגה ראשונה.

תכל'ס, צודקים. אז מה?!?

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com