לילה של חיפוש מזרנים
כשהגעתי הביתה ללא מזרן, מצאתי את אישתי על סף דמעות. אין רהיטים, אין כלום, לפחות מזרן לישון עליו, ויהא עתיק ככל שיהיה – אולם עכשיו, גם את זה אין...
כשהגעתי הביתה ללא מזרן, מצאתי את אישתי
על סף דמעות. אין רהיטים, אין כלום, לפחות מזרן
לישון עליו, ויהא עתיק ככל שיהיה – אולם עכשיו, גם
את זה אין.
הקדמה –
יש ומשמים מכינים לאדם התמודדויות בלתי קלות, לעיתים ממושכות עד אין קץ, שאין בהן ולו קרן אור אחת. בשעת ההסתר לא מאירים לאדם משמים שהנה אוחזים בידו, מובילים אותו דרך בטוחה והוא לא לבד. ברגעים הקשים זהו תפקידו של האדם לעמול בכדי להאמין ולשנן את המציאות הנסתרת הזאת.
אלא שחסד עושה הקב"ה עם האדם, אשר מגלה לו את העזרה ואת ההארה בדברים הפעוטים של החיים. פה ושם מתרחשים אירועי יום-יום שהאדם מפרש אותם בתשומת לב ממרומים. כך למשל, אדם שנכנס הביתה מכיון שכח מפתח ואז הוא מגלה שהשאיר את הגז דלוק. נכנס באקראי לחנות ופוגש בה אדם שהוא מחפש זמן רב. פונה ללכת דווקא דרך רחוב מסויים, ושם עוצר לו ידיד ומעלה אותו הביתה ברכבו.
הזוטות הללו אומרות לאדם: "רואה? אתה מונהג, הכל מלמעלה". ואת ההארה הקטנה הזאת נוטל עמו האדם אל שעת ההסתר, ומבין ש"לא אירע רע, כי אתה עמדי".
***
מזמור לבוריס…
שלום. שמי בוריס, תושב ירושלים כבן שלושים. יש לי סיפור יפה, אולם לפני כן, בבקשה, הרשו נא לי להזדהות בכמה קטעים לצורך העניין:
מאז עליתי בגפי מרוסיה לפני מספר שני, אני סולל את דרך חיי, בסיעתא דשמיא. מסיר אבן אחר אבן, מדלג על בור אחר שוחה, לומד את החיים לבדי וצועד בהם מתונות, בעזרת ה’, יום אחר יום. איני בטוח שזה שלא סלל לעצמו דרך אי פעם – מבין את משמעות מושג הסלילה הזה.
ילד הנולד אל משפחה מבוססת, הבטוחה בדרכה ואף משתייכת לחוג כלשהו, דרכו סלולה לפניו: בנייני ה’תלמוד תורה’ והישיבות שילמד בהם בעתיד – כבר בנויים לתלפיות ופשוט מחכים לו.
סביר להניח שבעיני הוריו כבר משורטט, פחות או יותר, הרקע שממנה תילקח זוגתו לעתיד. ולא זו בלבד: גם ‘תכנית חיסכון’ כבר תופחת עבורו אי שם, לצרכי נישואיו. ומשם והלאה, בעזרת ה’ ובחסדיו הרבים, ימשיך המאושר להצעיד את ילדיו בדרך הסלולה הזאת, בתוך החממה המשפחתית הנפלאה.
ואילו אני, שבגפי עליתי, ניצב מול עולם גדול כשאין בפני שום צעד ברור ומובן מאליו. העבר, מבחינתי, אין. ברגע ההמראה ממוסקבה ידעתי כי אני מותיר אחורי גווי את הכל. כשהגעתי ארצה, הייתי כתינוק בן יומו היוצא אל העולם לבדו. שום דבר לא היה ברור לפני.
כמוני, כך גם אישתי. לא זו בלבד שאין לנו מושג מה יהיה בעתיד: היכן נגור, באיזה אופן נגדל את הילדים וכן הלאה – אלא שגם אין לנו מידע מדוייק מה ייעשה בנו בהווה. אנו חיים כל יום כפי שהוא נסלל לפנינו משמים, וההמשך – בידו יתברך.
לא זכינו שתהיה יראת שמים טבועה בנו מלידה ומקטנות, אולם גם במצבנו זה, נוכחנו לראות את יד ה’ המלווה אותנו בכל רגע ורגע. מעולם לא היינו לבד, אף לא רגע אחד!
נכון שאין לנו הורים לצידנו, נכון שאין לנו דירה משלנו, נכון שאין לנו תמיד את הכסף הנחוץ והדרוש כדי ‘לגמור’ את החודש – אולם הסיוע ממרום חופף עלינו כל היום, וגם ברגעי בדידות ומחסור – לא חסרנו דבר. לא אנו סוללים את הדרך.
דווקא אותו ילד, שנולד אל חיק הדרך הסלולה, עלול לטעות בחייו, לחשוב כי כל הטוב והחסד שהוא רגיל אליהם בשני העשורים הראשונים לחייו – מוכנים ומובנים מאליהם.
לא פעם נוכחתי לראות בסביבתי כיצד משמים מביאים אדם, ילד שמנת מלידה, לידי התמודדות קלה ופשוטה. ואז, לצערי, ראיתי איך בבת אחת הוא איבד את העשתונות, נחרד ונבהל מעבר לכל פרופורציה – משל התמודד עם הגדולה שבצרות האנושות. אין בכך כל פלא, הרי מימיו לא טעם מצב של קושי – שהוא דבר טבעי וסביל. אבל לא נורא, הוא יפנה לבוראו. הוא יתחיל להבין משלב זה ואילך שמבלעדי הקב"ה אין לו לאדם כלום.
בסיפורי להלן, ערב אחד של היאחזות ביד מרומים המושטת תמיד מלמעלה לכל יהודי. שוב יכול הייתי למלל "לא אירע רע כי אתה עמדי" מתוך תחושה שלא את מזמור לדוד קראתי, כי אם את מזמור חיי, מזמור לבוריס.
***
במהלך אותו יום עברתי דירה, משכורה לשכורה. עדיין אין לי רהיטים משלי, זולת מעט מזעיר. ברוך ה’ אני עדיין מסתדר כך, עד אשר נזכה להרחבה. המזרנים בדירה הקודמת – שייכים היו לבעל הדירה ונותרו בה. כשהגעתי לדירה החדשה היה עלי לדאוג למזרנים.
היה עלי לדאוג? לאו דווקא. משמים דאגו לי: כשהלכתי בשכונה החדשה בטרם יום המעבר אליה – צדה עיני מודעה שכונתית קטנה, "למסירה שני מזרנים במצב טוב". ביררתי טלפונית, אמרו לי כי ניתן לבוא ולקחתם. סיכמתי כי ביום המעבר, אחר שנפרוק את הציוד בדירה, אצא להביאם.
מה אומר? מזרנים היו אלה? אולי בעבר. גם אם באופן טבעי מקומם על מדפי מוזיאון עתיקות, משם יוכלו להשמיע עדות אוטנטית על הרבה הרבה שנות קיום בעולם הזה – אולם אני מניח שאין חובב עתיקות שיסכים לקבל אותם, עקב מצבם הבלה המשייך אותם מיידית לפח הזבל הסמוך.
אף על פי כן – החלטתי לקחת אותם. כשהשעון מורה על השעה עשר בלילה, אחר יום מעייף מאוד, ועדיין אין לנו מזרן ‘להניח את הראש’ הלילה, אינך עורך חישובים. בכל מקרה טובים הם מכלום, עדיפים על לינה קשיחה על דיקט-עץ…
הם היו מאוד כבדים, חשתי כי לא אוכל לשאת אותם מכאן ועד לדירתי הממוקמת במעלה ההר. יום של מעבר דירה, יום עמוס ומתיש הוא. אין לי כוחות, בסיומו של יום כזה לשאת על גבי משא כבד כזה. הנחתי אותם בצד והמתנתי לרכב שיואיל להעלות אותי עם מזרני הזקנים עד לביתי.
אשריך ישראל, מי כמוך. באיזו שמחה עצר נהג שנענה לסימוני אצבעי: "צריך עזרה? בטח, בטח, בוא תעלה..".
העלינו ביחד את המזרנים על גג הרכב. השתדלתי למהר בכדי שלא אעכב אותו. "לקשור את המזרנים?" – שאל הנהג האדיב. "אין צורך, אני אביט אחורה במהלך הנסיע הקצרה ואוודא כי הם מונחים במקום", עניתי.
העליה, בת כמה מאות מטרים בלבד, נעימה היתה במחיצתו של יהודי רחב לב. הוא שאל אודותי והרעיף מילים טובות ומעודדות למכביר.
בשעה טובה הגענו לפתח בניין המגורים, אני יוצא מן הרכב ומגלה ש…אחד המזרנים איננו. על הגג מונח מזרן אחד, השני – פרח הלך לו. אין לי מושג איך זה קרה בלי ידיעתי, הרי הבטתי אחורה ללא הרף. כנראה ניצל המזרן רגע מסויים בו הסרתי את עיני ממנו – וברח…
מיטיבי סייע לי במהירות להכניס את המזרן פנימה, חזרנו לרכב והתחלנו לעשות את אותה דרך חזרה – אולם למרבה הפלא איננו רואים זכר למזרן הנעלם. שוב עלינו את הדרך, אני מביט לצד הזה והוא לצד השני, וחוזר חלילה – אולם המזרן איננו. לא היינו מסוגלים להבין איך נעלם מזרן בתוך דקות ספורות, מי חפץ בו? מי גרר אותו במהירות כזאת מן הכביש ולאן?
מזל של מזרן. משמש אנשים עשרות שנים, ודווקא לעת זקנה הופך להיות ‘נושא’ לחיפוש ושיחה בשעת ערב אפלה, מושך אליו תשומת לב ומעורר מהומה. הנהג חש באי נעימות, הרגיש כחלק מן העניין. הרגעתי אותו, תוך כדי שהחזיר אותי הביתה, שהכל בסדר: "מי שהביא מזרנים אלה, יביא אחרים בעזרת ה’. הכל משמים והכל לטובה". טוב שנלקח המזרן ממני ולא מבעליו, אינני יודע אם הישיש היה מסוגל לעמוד בזה.
כשהגעתי הביתה ללא מזרן, מצאתי את אישתי על סף דמעות, מדוכדכת עד עמקי נפשה. אין רהיטים, אין כלום, לפחות מזרן לישון עליו, ויהא עתיק ככל שיהיה – אולם עכשיו, גם את זה אין.
חשתי כי אנו עוברים נסיון משמים. עודדתי אותה ככל שיכולתי, ניסיתי להמתיק את הרגע במשפט אמונה שמכיון ומצב זה מגיע מלמעלה – הרי שיש לו מטרה טובה. כבר עברנו בחיים מצבים בלתי נוחים, אין בכך כלום, האדם אינו נמס בעטיים. עלינו להשתדל לקבל גם את זה בשמחה. בין כך ללילה הנוכחי – לא חסר לי מזרן, בעייפותי – אני מסוגל להרדם גם על הריצפה. עד מחר, כבר יעזור ה’.
יצאתי מן הבית לרגעים, ביקשתי לנשום מעט אויר. התהלכתי ברחובות השכונה החדשה והבטתי על חנויותיה הסמוכות. לפתע נופלות עיני על משהו ענק וגבוה הנשען על הקיר. חשבתי שאני חולם, האכן כבר נרדמתי על הריצפה? – לא. וכן, שני מזרנים במצב מצויין עומדים יפה ומחכים.
קרבתי אליהם בהפתעה, הבטתי בהם מכל כיווניהם, כנאה שייכים למישהו שתיכף ירד ויקח אותם. דקות חולפות ועוד, אין איש מסביב. קשה לי להאמין שאנשים ישליכו לפח מזרנים משובחים כאלה. לא היה לי ספק שעוד רגע יצא מישהו מן הבניין הסמוך ויכנס עם המזרנים למונית, אולי אף יבקש את עזרתי (והפעם אני אקשור אותם, לא אסמוך עוד על יושרם…) אלא שזה כרבע שעה חלפה מאז שהגעתי לשם ולא פגשתי את הבעלים. שאלתי עוברים ושבים אך אף אחד לא ידע להשיב לי.
אישתי ראתה שאני מתמהמה ויצאה אף היא אחרי, לוודא שלכל הפחות אני לא נעלמתי. היא הוכתה בהלם כשראתה אותי ניצב מול שני המזרנים האלה. "מה זה? משמים שלחו לנו?" תמיהה ספק הלצה. הרי אחרי ככלות הכל, למרבה ההערכה העצמית ברוך ה’, איננו בדרגה הזאת…
כבר כמעט שפניתי ללכת משם. המזרנים מונחים ‘דרך הנחה’, אינם שלנו ולא ניגע בהם. היה זה משעשע לפגוש מזרן בנסיבות שלנו, ליל מזרנים הוא לנו.
לפתע נפתח תריס מלמעלה: "אתם רוצים את המזרנים? קחו, קחו, אני לא צריכה אותם…" קול מבוגר נהיר וצלול הוסיף לומר: "כבר קרוב לחודש שאני רוצה להוציא אותם מהבית, הם כל כך כבדים…בדיוק היום הוא הגיע, משה שלי, בעיר אחרת הוא גר…הוא הוציא אותם. קחו, קחו, הם במצב מצויין, כמעט חדשים, אין לי צורך בהם, אין לי כח להתעסק איתם…"
***
הזוטות הללו אומרות לאדם: "רואה? אתה מונהג, הכל מלמעלה". ואת ההארה הקטנה הזאת נוטל עמו האדם אל שעת ההסתר, ומבין ש"לא אירע רע, כי אתה עמדי".
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
י' אב התש"ע
7/21/2010
מרגש במיוחד קיבלתי בהשאלה את הספר “נפלאותיו לבני אדם”, שהוא בכלל מדהים בפני עצמו. מומלץ!
תודה רבה על הסיפור המחזק.
י' אב התש"ע
7/21/2010
קיבלתי בהשאלה את הספר “נפלאותיו לבני אדם”, שהוא בכלל מדהים בפני עצמו. מומלץ!
תודה רבה על הסיפור המחזק.