אושוויץ האחרת
השאלה הגדולה שלנו הייתה במה נחגוג את "זמן חרותנו"? "מרור" היה לנו מספיק, ומצה אף לא "כזית". ו"ארבע כוסות" גם היה לנו, אבל לא של יין, רק של דם ודמעות...
כמו שאתם רואים אותי, שהנני נהג מונית רגיל בבני ברק, יש לי שטר יוחסין נדיר בתור אחד האסירים הותיקים ביותר של מחנה ההשמדה אושויץ. הייתי בין המשלוחים הראשונים שהועברו ישר מסלובקיה לפלוגות עבודה, שנבחרו אחרי ה"סלקציות" הקפדניות ברכבות המוות.
כבן שמונה עשרה הייתי אז, כאשר גורשתי מעיר מולדתי טירנאו, יחד איתי חלקו את הגורל הזה עוד כמה עשרות נערים יהודים, שנראו בעיני קציני האס.אס. ככשירים לניצול אכזרי לעבודת פרך עד מוות. ומזלי גרם לי, שעמדתי בכל התעלולים וההתעללויות של אושויץ, אף שבגורלי עלה להתגורר יחד עם מלאך המוות קרוב לשלוש שנים.
קורא אני יום יום בעיתונות את הדיווחים בעיתונות של משפט מרצחי אושויץ, הנערך בפרנקפורט, גם אני צפוי להיות מוזמן להופיע בהמשך המשפט כעד התביעה. ימים רבים נחקרתי ארוכות על ידי קציני משטרת ישראל, אלה המיוחדים לחקר פשעי הנאצים, הם רשמו ואני סיפרתי. והיה לי הרושם שהם מתעייפים יותר ממני, כי כל מה שעבר עלי באושויץ חי בזכרוני, זה בוער בי, מרתיח אותי, גוזל את שנתי לעיתים תכופות, והם קציני המשטרה, הקשיבו לי.
נכון שיש כמה אלפי אנשים מבין שרידי המחנה שניצלו בניסים שונים, אבל מה שיש לי לספר זה משהו מיוחד, כל האסירים היו דומים זה לזה, כולם היו לבושים בפיג'מות של פסים, כולם היו יחפים, כולם מגולחים, כולם שלדים, אשר בלשון אושויץ זה נקרא "מוזלמן", ובכל זאת לכל אחד יש היסטוריה משלו.
זה לא קל בשבילי, לספר על אושויץ, אינני יודע במה להתחיל, ומשאני מתחיל קשה לי לסיים. אך הפעם לא אספר כלל על הצרות ועל הזוועות, על ריח העצמות החרוכות ועל העשן הסמיך והבלתי נפסק, על ה"קומאנדו" של שומרי המשרפות ועל מובילי תאי הגזים. כל אלה אגיד, כאשר יזמינו אותי לפרנקפורט, חבל לי רק שאינני זוכר את שמותם של המרצחים הראשיים, אולם בטוח אני שאת פרצופם אני אכיר אפילו בין מיליונים.
ולא על זה אדבר עכשיו. כי נזכרתי בצד השני של המטבע הזה באושויץ ה"אחרת".
ה"אחרת"?
כן כי על זו האחרת יודעים מעט מאוד, בחור צעיר הייתי כאשר נפלתי לתוך שאול תחתית זו, בטוח הייתי שהקיץ הקץ עלי ועל שנותי הצעירות. והנה בתוך "בלוק 14" אשר שם, הוכנסתי יחד עם כשבעים נערים צעירים בריאים ותוססים, שם התאוששתי מחדש, היו בינינו נערים שונים, מבתים מכובדים וממשפחות ירודות, בני עניים ובני עשירים, אינטלגנטים וכן "פרוסטאקים" (פשוטים).
והבחור החשוב ביותר אצלנו בבלוק מי זה היה? איצ'י – מוטל מגיטו מלאבה, אשר בפולין. הוא היה בחורצ'יק חסידי, אשר כולנו חיבבנו אותו והיינו מוכנים להקריב את עצמנו למענו, הוא החזיר לנו את כבוד האדם, הוא הלהיב אצלנו את הזיק היהודי, לא להיכנע! לא להיבהל! לא להתמוטט בתוך הגיהנום! ולרצות להשאר בחיים, על אפם ועל חמתם של הצוררים הארורים, ימח שמם!
במה היה כוחו של איצ'י – מוטל? בנאמנות שלו, שעד היום לא כל כך ברור לי הדבר. אני מבין ולא מבין הכל, כמו שצריך, לא שאני אינני מבין, רק את האמת אגיד, שאצלנו בסלובקיה לא היו חסידים, ואף פעם לא שמעתי מנעורי ניגונים חסידיים, כמו ששמעתי באושויץ מפיו של איצי' – מוטל.
אני רואה אותו גם עתה לנגד עיני, צנום ורצוץ, מפני שכשהוא בא לאושויץ כבר היה סחוט כהוגן. הוא בא מן אחד מן ה"פיר און זיבעציגר". זאת אומרת, שמספר הקעקע שלו התחיל בסיפרה של 74 אלף…ואנו, הנערים מסלובקיה, שבאנו הרבה זמן לפני אושויץ, היינו חזקים ממנו, ועזרנו לו. כי איצ'י – מוטל היה לוקח אותנו בניגונים החסידיים שלו. כאשר הוא החל לשיר, שכחנו בן-רגע את הכבשנים ואת הקאפוס, ואת אושויץ בכלל…
ואיך אוכל לשכוח את ליל הסדר של פסח שאיצ'י – מוטל ערך לנו, הוא שמר על הלוח היהודי, לא הבנתי איך הוא עושה זאת. הכל שמר בזכרונו, הכל היה טמון בראשו, כל חשבון של ראש חודש, יום אחד או יומיים. וכל יום של תענית. וזה היה הדבר הכי קל בשבילו, לצום ולא לטעום מאומה.
מילא, הגוף שלו התרגל לכך. ואילו את ליל הסדר אפשר היה לערוך על ידי "צום", בטח היה איצ'י – מוטל מרגיש את עצמו מאושר, כפי שהיה מאושר מאוד אוד מאיתנו ביום הכיפורים…
חכו לי רגע, עוד מעט ואספר לכם על יום כיפור, אבל הרי חג הפסח היה מקודם, וצריך לשמור על סדר המאורעות, כי אחרת אתבלבל לחלוטין.
אז השאלה הגדולה שלנו היתה, במה נחגוג את "זמן חרותנו"? "מרור" היה לנו מספיק, ומצה אף לא "כזית". ו"ארבע כוסות" גם היה לנו, לא של יין, רק של דם ודמעות…
אין מה להתבייש בזאת. בדרך כלל לא בכינו באושויץ. הלבבות נתאבנו. והעיניים נתייבשו. מי שהיה לו לב אנושי – נתפקע. הלב התפרץ בקרבו וחסל. מלבד אלה, שהיתה להם אמונה בוערת בלב. אלה החזיקו מעמד. כי היו יותר חזקים ממלאך המוות ומן הגיהנום, וכזה היה איצ'י – מוטל והוא הביא אותנו לשפוך דמעות.
לא דמעות של פחד ואימה, חס וחלילה. אני נשבע לכם, שלא חשתי כל פחד באושויץ. מי שנמצא כבר בתוך הכבשן, בטח שאין לו יותר פחד. וכך היה איתנו, חיינו ממש בתוך הכבשנים. ידענו, בבירור אם לא נשרף היום, נשרף מחר. ומה ההבדל? רק איצ'י – מוטל הוציא מאיתנו דמעות של איזה התרגשות גדולה, דמעות של שירה והתעלות, אשר קשה לי לבטא את זאת. דמעות כאלה שפכנו הרבה באותו ליל ראשון של פסח.
* * *
מתי שפכנו את הדמעות? בשעה שאיצ'י – מוטל שר לנו את הזמר "חד גדיא", הרבה שירים שר באותו לילה. מה יכולנו לעשות? כל הנערים ב"בלוק" שלנו, כולנו רבצנו על דרגשי העץ, ובלשון ה"קאצעט" קראנו לזה "פריטשעס". ידענו היטב כי גם ה"בלוק-עלטעסטער" (מפקד הגוש) יודע בדיוק את הלוח היהודי, והוא יארוב לנו בלילה זה של ה"אוסטרען" (חג הפסח בגרמנית), לכן בחרנו לשכב על המרבצים שלנו משום שבין כה לא היה לנו מה לאכול ומה לטעם "לכבוד פסח".
ואז פתח איצ'י – מוטל בניגונים החסידיים המיוחדים לכבוד החג. לא את הכל אני זוכר. הוא שר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" והוא שר "הודו לה' כי טוב" מן "הלל" הגדול ועוד שר ושר. כל הניגונים היו כמו "מארשים" של נצחון.
כך התמוגגנו כולנו, ושפכנו דמעות כמים. אבל מכל הניגונים וה"שטיקלעך" שלו הוא התעלה עוד יותר כאשר שר לנו את "חד גדיא". כי אז חשבנו כולנו, שאנו מתגברים ומנצחים את ה"קאפוס" ואת ה"זונדר קומאנדו" ואת ה"בלוק-עלטעסטער" ואת השטן המשחית עצמו.
את השיר של "חד גדיא" איצ'י – מוטל שר בנחת ובנועם, כאילו רצה שאנחנו נבין את המשל שטמון בכל מילה ומילה. מי זאת ה"גדיא", שקנה "אבא"? ומה עלה בגורלה של ה"גדיא" של "אבא"? והנה בשעה שהגיע לסוף הפזמון הרים את קולו ברטט, שהרעיד את כולנו: "ואתה הקדוש ברוך הוא ושחט לשוחט" – ושוב חזר והדגיש: "ואתה הקדוש ברוך הוא ושחט לשוחט" – ואנו נרעדנו ונתעוררנו משום שכל אחד מאיתנו הבין בדיוק מיהו ה"שוחט" ושסופו של השוחט הזה יהיה מר ונמהר מאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
כזה היה איצ'י – מוטל, ובזאת הוא הפיח רוח חיים בעצמות היבשות שלנו. הוא עצמו היה חי על הניגונים החסידיים שלו. כל יום היה מתפלל בפינתו, מאחורי קומת דרגשי העץ. אנו ידענו שהוא מתפלל בעד כולנו, ושמרנו עליו כעל בבת העין.
רק פעם אחת נכשלנו.
בתוך ה"בלוק" שלנו הדהדה הקריאה הצרחנית "איינטרעטען!" (להתייצב למסדר!). כולנו ידענו את הקול הרצחני של ה"בלוק-עלטעסטער", אלואיס. היה זה פושע פלילי גרמני, שנשא על בגדיו משולש ירוק, כסימן שהועבר במיוחד מבית הסוהר בגרמניה כדי להתעלל כאן ביהודים הנידונים. הפושע הזה פקד עלינו בכל בוקר להסתדר בשורה למסדר. כולנו היינו רצים כמבוהלים, וגם איצ'י – מוטל היה תמיד רץ איתנו, רק בפעם הזו הוא התעמק כך כל בתפילה, שלא שמע כלל את הצעקה הנוראה, וגם אנחנו שכחנו והשארנו אותו בפינתו, כשהוא שקוע בתפילה.
והפושע הסאדיסט אלואיס, תפס אותו ובו במקום הענישו בעשרים וחמש "מלקות", ואת המלקות חילק הפושע, במקל הגומי שבידו, ולמרות הכאב האיום והנורא לא הוציא איצ'י – מוטל אפילו אנחה קלה. וזה הרימו עוד יותר בעיני כולנו.
אצלנו ב"בלוק" היו נערים שונים מכל מיני טיפוסים מכל סוגי המשפחות. איצ'י – מוטל השפיע על כולנו, אפילו אלה מבין הנערים שלא היו רגילים להקפיד גם בחיים הפרטיים שלהם על שמירת התורה והמצוות הושפעו מאיצ'י – מוטל, ודווקא בתוך הגיהנום של אושויץ התנהגו אחרת.
וזה מסביר את מה שקרה אצלנו אחרי כן, בעצם ביום הכיפור. אחד מקציני האס.אס. אשר תוארו היה "אבער שאר פיהרר", הוליך אותנו באותו יום לעבודת פרך בתחומי "ביקרנאו", שזה היה האיזור של עבודת הכפיה במחנה המוות הגדול של אושויץ. "בירקנאו" זה בעצם היה השם הגרמני של הכפר הפולני, שנקרא בלשונם "ברזינקי". לא פעם הלכנו לשם לחפור מנהרות, לבנות מחסנים ולעשות כל מיני עבודות פרך, ולא היה בזה שום חידוש עבורנו.
אבל ביום זה צחק עלינו אותו "אבער שאר פיהרר" והיה זה מן צחוק שטני וערמומי, שמיד הבנו כי "משהו מיוחד" עומד להתרחש ביום זה. התחיל לדבר אלינו בשפת חלקות, קצין האס. אס.: "יש פה בוסתן של תפוחים, השייך לתחום המחנה, ובחרתי בכם לקטוף את התפוחים הבשלים!"
בן-רגע השמיע לנו הקצין את הפקודה להתפזר בין העצים ולקטוף את התפוחים הבשלים. אני נשבע לכם, כי באותו רגע חשתי סחרחורת בראשי. קפצנו כולנו ברעש גדול ובהסתערות עזה מעל גדרות הבוסתן. ריח התפוחים הבשלים עלה באפי. מבין הענפים קרצו אלינו תפוחים אדומים, נוצצים ומקסימים.
תוך כדי רגע נצנצץ רעיון כביר בראשי – יום כיפור היום! כולנו, כל הנערים, לקחנו על עצמנו לצום. הבטחנו זאת לאיצ'י – מוטל. הוא הכין אותנו לקראת היום הזה, הודיע על התאריך המדוייק ועורר את גאוותנו היהודית. שלא להתחשב כלל בתנאים של אושויץ ולצום ביום זה.
והנה בא השטן בדמותו של קצין אס.אס. הצוחק, ומכניס אותנו לגן תפוחים, כדי ללכוד את כולנו בפח…
נשכתי בשפתי ונשבעתי בליבי שלא אגע בתפוחים, ואם אפילו אוכל לגנוב משהו מן העצים ולהסתיר בכיסי – לא אעשה זאת בשום פנים ואופן! וחיש מהר התברר, שלא טעיתי כלל בהערכתי. קצין האס.אס. הסתובב בין העצים, הביט אחרי כל אחד מאיתנו, וכולו היה חיוכים ואדיבות שלא כרגיל, "מיינע יונגע! (חבר'ה שלי) מותר לכם לטעום מן התפוחים, ביטע שעהן! (בבקשה)". הקצין הפתיע אותנו בהצעתו לנגוס מן התפוחים הטובים, ואף אחד מאיתנו לא הקשיב לו.
ואז הוא פרץ בצרחה נוראה: "למה אינכם זוללים מן התפוחים?" הוא הסתכל בי, כפי שהסתכל בכל אחד מאיתנו. ואני חשתי את מבטו הדוקרני והתמוה. ובצדק הוא השתאה והשתומם עלי ועל כולנו.
מה היינו בעיניו? עבדים שפלים, נידונים למוות, שגזר גורלם נחתם והם רק מחכים בתור המוליך לתאי הגזים…יצורים נבזים היינו, כלבים רעבים, השורצים באשפה למצוא איזה קורטוב של פסולת. יהודים מוכים היינו, שכבודנו חולל עד עפר, וכאן הוא מציע לנו תפוחים קוסמים, אשר על כך יכול אסיר אושויץ רק לחלום בלילות הסיוטים שלו, ואנו מסרבים לטעום מהם?!
לכן נעלם מפרצופו צחוקו השטני והוא צרח במלוא גרונו: "יהודים ארורים! אני יודע הכל! היום "זענונגם טאג" (יום כיפור בגרמנית) שלכם, ואתם צמים היום כולכם! חזיז ורעם!"…
אני מבטיח לכם, שאם יקראו אותי לבית המשפט בגרמניה, אלך לחפש אותו "אובער שאר פיהרר" חבל מאוד שאינני זוכר כרגע את שמו, אבל את הפרצוף אני אכיר אפילו אם יתאספו יחד כל קציני האס.אס. ולאחר שיושיבו גם אותו על ספסל המרצחים, אז אגיד משהו לזכותו. כי הוא הפתיע אותנו לטובה באותו ים כיפור. כולנו חשבנו שיתנקם בנו מרה בגלל שסרבנו לאכול מן התפוחים והפרנו את כל "המשחק המשעשע" שלו. והיינו אז מוכנים אל הכל, זו היתה רוחו של איצ'י – מוטל שחישל אותנו. והאמינו לי, שלא היה לאיצ'י – מוטל יום מאושר כזה במחנה אושויץ, מאשר יום כיפור זה, כאשר כולנו עמדנו בנסיון ולא נשברנו.
עד היום הזה זה פלא בעיני, למה אותו קצין, שהשתייך בעצמו לחבר המרצחים, לא דרס אותנו ביום זה. ואיך הוא הפך לפתע פתאום את עורו, הוא גידף וקילל אותנו, ואחר כך נעלם, כמי שנעלב והתבייש בפני עצמו.
אספנו את התפוחים לתוך סלים גדולים, ותיכף ומיד הועברנו למקום נקודה אחר, כאילו לא קרה כלום וכל העניין עם קטיפת התפוחים היה רק כחלום שווא כדי לנסותינו…
נכון, שיש הרבה להשיב על כך, איך השטן בעצמו נבהל לפעמים בגלל גבורתם הנפשית של היהודים בתופת של אושויץ. ואם כי אינני רוצה להאריך בנושא זה נזכר אני בעוד עובדה אחת, שהייתי עד לה, דבר זה אירע עם החזן הראשי של קהילתנו טירנאו, ושמו של החזן היה "אבער קאנטור" (חזן ראשי) פוקס. הכרתי את החזן משנות ילדותי ומשום כך נחרת מעשה זה בזכרוני.
היה זה באיזה יום של חול, ולאו דווקא בימי חג ומועד. פלוגת העבודה שלנו נקראה לאיזה תפקיד דחוף בפנים המחנה, היינו צריכים להגביר ולהכפיל את גדרות התיל המחושמלות שמסביב ל"בלוקים", מאחר ושומרי האס.אס. חשדו, כי היו בריחות חשאיות מן המחנה.
בו בזמן שמתי לב, כי שיירה גדולה מובלת בכיוון המשרפות, זו היתה בשבילנו תמונה רגילה ויומיומית ולא התרשמנו מכך. והנה אירע דבר. מתוך השורה קפץ ויצא יהודי אחד, הרים את ידו לאות בקשה, שהוא רוצה לפנות באיזה עניין. המפקד הראשי של פלוגת "טוטען קאפ" (פלוגת המוות), שליווה את המובלים להורג, נתן פקודה לא לירות ביהודי הזה, כפי שהמרצחים היו נוהגים, רק לשמוע מה שבפיו.
וזה הציג את עצמו היהודי הנועז, שהוא "אבער קאנטור" מעיר טירנאו, והוא מבקש להרשות לו לערוך "תפילה אחרונה" למען היהודים שצועדים בדרכם האחרונה. המפקד הנאצי חש ברגע זה איזו הזדמנות נוספת להתעללות ביהודים והירשה לחזן לערוך בו במקום "תפילה אחרונה", על פי צו המרצחים נעצרה השיירה, והחזן נעמד מול היהודים להשמיע את התפילה "א-ל מלא רחמים" שנאמרה עבור נשמותיהם של אותם היהודים, אנשים, נשים וטף, שצעדו הישר אל הכבשנים…למי יש כוח לתאר, מה שהתרחש באותה שעה ברחבה של אושויץ, מול ארובת הכבשנים?
ואז אירע דבר מה נוסף, אחד הקצינים המלווים – ולאחר מכן נודע לי, שהיה זה אותו "אבער שאר פיהרר" שהוליך אותנו ביום הכיפור לבוסתן התפוחים – ניגש למרצח הראשי וביקש ממנו להוציא משיירת המוות את החזן שהשמיע את "התפילה האחרונה", והמרצח הסכים לו, וכך ניצל אז החזן פוקס. אם כי לא ארכו הימים ו"קאפו" אחר התנקם בו ודרס אותו למוות באחד הצריפים, ללא כל סיבה. כי גם דבר זה נרשם באושויץ. שלעיתים העוזרים הקטנים של המרצחים היו יותר אכזריים מאשר גדולי המרצחים עצמם.
כן, ועכשיו אני חוזר לדמותו הבלתי נשכחת של איצ'י – מוטל, הוא לא נשרף בכבשנים, רק נפל לעת מסע הנסיגה מאושויץ, לאחר שהרוסים כבשו חלק מפולין והתקרבו למחנה זה, איצ'י – מוטל נפל בדרך, ועד יומו האחרון הוא לא חדל מלזמר את הניגונים החסידיים שלו, והד הניגונים הללו מלווה אותי עד היום…
* * *
סיפור זה פורסם לראשונה לפני כ – 30 שנה בירחון "בית יעקב".
(באדיבות "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור