הלכות שמונה עשרה , , הלכות קדושה , נשיאת כפיים

סימן קכד – דיני החזרה ועניית אמן (המשך)- א.שליח ציבור המתפלל ומצא צואה בבית הכנסת, או שנעשה במקום ריח ריח, ימתין מעט עד שיוציאו את הצואה, או עד שיעבור הריח רע. ב.יש לשליח ציבור ליזהר שלא לסמוך...

3 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 07.04.21

סימן קכד – דיני החזרה ועניית אמן (המשך)
 
א. שליח ציבור המתפלל ומצא צואה בבית הכנסת, או שנעשה במקום ריח ריח, ימתין מעט עד שיוציאו את הצואה, או עד שיעבור הריח רע.
ב. יש לשליח ציבור ליזהר שלא לסמוך עצמו לתיבה או לסטנדר בעת החזרה, כי בעת שהוא סומך עצמו לא נקרא עומד. אך מותר להשען באופן שאם יינטל אותו דבר שנשען עליו לא יפול.
ג. עמודי התפילה של השליח ציבור שיש בהם זכוכית, והבבואה שלו נראית כשמשתחווה, וכן אם יש שם לוח שויתי וכו’, אין בזה קפידא.
 
סימן קכה – הלכות קדושה
 
ד. מה שנוהגים שכל הקהל אומר בקול רם ובניגון את נוסח הקדושה "נקדישך ונעריצך", ועונים קדוש קדוש אחר השליח ציבור, יש למנהג זה על מה לסמוך, וכן פשט המנהג בכל המקומות.
ה. כאשר השליח ציבור מגיע לקדוש קדוש קדוש, אם כל הציבור סיימו את תפילת הלחש, הנכון הוא שהשליח ציבור יאמר פסוק זה עם כל הציבור ביחד, ואפילו אם קולו אינו נשמע. וישתדל להגביה את קולו מעט יותר מכל הקהל. אבל אם יש חלק מהציבור שעדיין מתפלל בתפילת שמונה עשרה, ומאזין לשליח ציבור, על השליח ציבור לומר פסוק זה, ופסוק ברוך כבוד ה’, בקול רם, באופן שקולו יגבר על הקהל והכל ישמעו את קולו. ואם קולו חלש, יאמר פסוק זה אחר שהציבור יסיים לאומרו, ויכוין להוציא ידי חובה את אותם שאינם יכולים לומר בעצמם את הקדושה.
ו. ראוי לעצום עיניו בעת אמירת הקדושה, ולישא עיניו כלפי מעלה. וקודם אמירת הקדושה יכוין בדעתו לקיים מצווה דרבנן שהסמיכוה על הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל.
ז. טוב לכוין רגליו זו אצל זו גם בשעה שאומר קדושה עם השליח ציבור.
ח. פשט המנהג לדלג מעט בהגבהת רגליו מהקרקע כשאומרים קדוש, ברוך, וימלוך.
ט. כשהשליח ציבור אומר לעומתם משבחים ואומרים, או ובדברי קדשך וכו’, אל יאריך בהם, אלא ימהר לאומרם, שאם ימשוך בהם יש לחוש שהקהל יאמרו ברוך כבוד, וימלוך, קודם שיגמור. והוי כעין אמן יתומה.
 
סימן קכח – הלכות נשיאת כפיים
  
י. מצוות עשה מן התורה שהכהנים יברכו את ישראל בנשיאת כפיים. וכל כהן שנמצא בבית הכנסת בעת שהחזן קורא "כהנים", ואינו עולה לדוכן לברך את ישראל, אף על פי שביטל מצוות עשה אחת, הרי זה כאילו עובר על שלוש מצוות עשה, שנאמר, כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי על בני ישראל. ואפילו אם אין שם אלא כהן אחד, אם קראו כהנים ולא עלה, הרי זה עובר בעשה כנזכר. וכל כהן שעולה לדוכן ומברך את ישראל, גם הוא מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך.
יא. במה דברים אמורים, אם היה הכהן בבית הכנסת בשעה שקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו. לפיכך כהנים שאינם יכולים לעלות לדוכן מסיבת חולשה או זיקנה מופלגת, יצאו מבית הכנסת בשעה שקורא החזן כהנים. ואף על פי שאחר כך יכולים לחזור מיד, מכל מקום כדי שלא יאמרו שהם פוגמים נהגו שלא להיכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים. אבל כהנים בריאים היוצאים לחוץ כדי שלא לברך, הם בכלל מה שאמרו, שכל כהן שאינו מברך אינו מתברך.
יב. אולם כהנים שאינם ראויים לעלות לדוכן , כגון כהן שנשא גרושה, או כהן חלל וכדומה, ואפילו הפסולים מדרבנן, אינם צריכים לצאת מחוץ לבית הכנסת בשעה שהשליח ציבור קורא כהנים, שהרי אין כוונתו אלא על הכשרים לישא כפיהם. ויש אומרים שהדין כן אפילו אין שם כהנים אחרים אלא אלה שחכמים פסלום. ומכל מקום כשאין בבית הכנסת כהנים אחרים רק אלו הפסולים דרבנן טוב שיצאו לחוץ קודם רצה, ונכון שהמקריא כהנים יכוין בדעתו שאינו קורא כי אם לראויים לנשיאת כפיים, ואין בהם פיסול אפילו מדרבנן.
יג. מצוות נשיאת כפיים היא מן התורה גם בזמן הזה שאין לנו בית המקדש ובטלה העבודה בבית המקדש.
יד. יש אומרים שכשם שיש מצווה על הכהנים לברך את ישראל כך יש מצווה על הישראל להתברך מפי הכהנים. ויש חולקים.
טו. מי שנאנס ולא התפלל בציבור, והפסיד ברכת כהנים וקריאת התורה, ויש בידו האפשרות ללכת ולשמוע ברכת כהנים, או קריאת התורה, יש אומרים שיש לו לשמוע קריאת התורה שנתקנה לחובת הציבור. ויש אומרים שיש לו להעדיף לשמוע ברכת כהנים, דשמא יש מצווה גם על ישראל להתברך מפי הכהנים, והוה ליה ספק במצווה דאורייתא.
טז. המתפלל בבית כנסת שאין להם כהן, ורוצה לעבור למניין אחר שיש שם כהן לכדי להתברך מפי הכהנים, מאחר ויש אומרים שיש מצווה גם על הישראל להתברך מפי הכהנים, רשאי לעשות כן, אלא אם כן הוא משמש במניין הראשון כשליח ציבור, או שהוא מזכה אותם לפני קאית התורה בדבר תורה וכו’, דבכהי גוונא יש לו לוותר על מצווה יקרה זו, ולא לשמוע ברכת כהנים אפילו בקביעות, כדי לזכותם. ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.
יז. אין נשיאת כפיים בפחות מעשרה, דהוי בכלל דברים שבקדושה שאינם נאמרים אלא בעשרה. והכהנים בכלל המניין, לפי שהכהנים גם הם בכלל הברכה, מדכתיב ואני אברכם, כלומר לכהנים. אבל קטן אינו מצטרף למניין, כמו שאינו מצטרף למניין לחזרה ולקדיש.
יח. אם היו עשרה בתחילת החזרה, ויצאו מקצתם, ונשארו רוב מניין והשליח ציבור ממשיך בתפילת החזרה, אין לכהנים לישא את כפיהם, שאין להם להתחיל בברכת כהנים כשאין מניין בבית הכנסת. אבל אם היה מניין בבית הכנסת, והתחילו הכהנים בברכתם, ויצאו מקצת מהעשרה, אין לכהנים להפסיק, אלא ימשיכו את ברכת הכהנים אף שאין שם מניין.
יט. יש אומרים שאין נשיאת כפיים נוהגת אלא במקום שיש ספר תורה, אך אין כן דעת רוב הפוסקים, ולכן כשמתפללים בבית האבל הכהנים נושאים כפיהם אף שאין שם ספר תורה. (אך אם האבל עצמו הוא כהן, אינו נושא את כפיו מלבד בשבת).
כ. אין העליה לדוכן מעכבת, ולכן גם במקום שאין דוכן, מצווה על הכהנים לברך את ישראל בנשיאת כפיים. ורק כשאפשר הדבר בנקל שהכהנים ישאו כפיהם באופן שיעלו על דוכן, מצווה מן המובחר לעשות כן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה