תורה קפג – קפד – קפה

 

דע, שהצדיקים שבדור הם יושבין בעיגול, דהיינו סדר ישיבתם, שהם יושבים בעולם כל אחד ואחד במקומו, הוא על סדר העיגול, ואף שיש שאר בני אדם ביניהם, שמפסיקין ומקלקלין סדר העיגול, אך דע, שאלו בני אדם הם בבחינת אינו מן הישוב, ואינם נחשבים כלל, ואזי נשארים הצדיקים יושבים בסדר עיגול, והקב"ה על כולם, והוא בחינת ראש בית דין, כי אלו הצדיקים שיושבין בעיגול הם בחינת בית דין, שמהם יוצא המשפט לכל אחד ואחד, הן לזכות הן לחובה, וכן פרנסה יוצאת מהם, שהם מחלקין הפרנסה לכל אחד ואחד כראוי לו.

 

והעיקר הוא, שיהיה אהבה ביניהם, ואהבה היינו, שיהיה האהבה חזקה כל כך, עד שיהיו רואים זה את זה תמיד, כי מחמת גודל האהבה אינם יבולים לסבול כלל שלא יראו אחד את חבירו תמיד. גם יש אהבה שיכולים לסבול שלא יראו זה את זה, ואעפ"כ הוא אהבה שאוהבין את עצמן מרחוק, וגם זה הוא בחינת רואין זה את זה, כמו שאומרין העולם על דבר השנאוי, שאינו יכול לראותו, אכל כשהם אוהבים זה את זה, הוא בחינת רואים זה את זה, שהוא בחינת אהבה כנ"ל:

 

וזה בחינת (סנהדרין ל): סנהדרין היתה יושבת כגורן עגולה. סנהדרין, זה בחינת הצדיקים, שמהם יוצאין כל המשפטים וכל הפרנסה כנ"ל, וזה בחינת כגורן, שמשם יוצא מזונות ופרנסה, וישיבתם כעיגול כנ"ל, וכל זה כדי שיהיו רואין זה את זה, כמו שכתוב שם בגמרא, היינו בחינת אהבה, שהיא בחינת ראיה כנ"ל:

 

           

 

כשאחד מדבר עם חבירו ביראת שמים, נעשה אור ישר ואור חוזר, ולפעמים מקדים האור חוזר קודם האור ישר, כשהמקבל יש לו מוח קטן ואין יכול לקבל דברי חברו, כי אז, קודם שמקבל חברו ממנו, שזהו בחינת אור ישר, קודם לזה מקבל הוא מחברו, ואזי האור חוזר קודם לאור ישר.

 

כי כשמדבריו עם חברו ביראת שמים, אף שאין חברו מקבל ממנו, אעפ"כ הוא מקבל התעוררות מחברו, כי ע"י ההכאה, שיצאו הדיבורים מפיו לחברו, על ידי זה חוזר האור אליו (וזהו בחינת אור חוזר ממש המובא בכתבים, עיין שם). כמו מי שמכה בכותל, שחוזר הדבר אליו, כמו כן כשמדבר לחברו, אע"פ שאין חברו מקבל ממנו, אעפ"כ הוא בעצמו יכול להתעורר מהם, ע"י ההכאה, שיצאו הדיבורים לגבי חברו והכו בו וחזרו אליו, ועל כן אם היה מדבר אלו הדיבורים בינו לבין עצמו, יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל, ועל ידי שדיברם לחברו, נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר, כי חזרו אליו ע"י בחינת ההכאה כנ"ל. (וזה בחינת אור חוזר, שהוא ע"י בחינת הכאה, כמבואר בכתבים, והבן):

 

 

תורה קפה

 

איתא בזוהר: כד ישראל אשתלימו בעובדייהו, כביכול שמא קדישא אישתלים וכו’ (ויקרא דף ד’ ע"ב). ועיקר השלימות היא היראה, כמו שכתוב (דברים י): מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ועל כן נקראת יראה סוף דבר, כמו שכתוב (סוף קהלת): סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, כי היא שלימות כל הדברים.

 

ויש שני מיני יראות: יש מי שהוא ירא מה’ מגדולתו ורוממותו בגין דאיהו רב ושליט, ויש יראה למטה ממנה, היינו שבא ליראה ע"י יראות תחתונות, ע"י שירא מחיה או משר או מפחד אחר, על ידי זה הוא נזכר ובא ליראת ה’. ויראה הראשונה, שהיא על ידי התבוננות השכל בגדולתו ורוממותו, היא בחינות א. כי היראה היא בחינת מלכות, כמו שכתוב (אבות פ"ג): אלמלא מוראה של מלכות וכו’, והיא בחינות דָּלֶת, בגין דלית לה מגרמה כלום, כי אי אפשר לבוא ליראה כי אם ע"י התבוננות השכל בגדולתו, והשכל נקרא יוד, כמו שכתב רש"י: אז ישיר משה, שראוי לכתוב שר משה, אלא יוד על שם המחשבה נאמרה, וההמשכה מהשכל להיראה הוא בחינת וָאו, וזה א.

 

והיראה השניה, שהיא באה מדברים תחתונים, היא בחינת אד, כי היא בחינת דלי דלית, שאינה נמשכת מהשכל, אלא מהדברים תחתונים, וע"י היראה זו אינו נמשך רק השפעות בעולם, כי הוא בחינת העלאת מיין נוקבין, כמו כשאחד צריך לחברו ומבקש ממנו, וע"י הבקשה פועל אצלו הדבר, מחמת שדיבוריו ובקשתו שהכניע עצמו לחברו וביקש ממנו, נעשו אלו הדיבורים בחינת העלאת מיין נוקבין, ופועלים הבקשה אצל חברו להשפיע לו מת שצריך. כן מה שמעלה היראה מהדברים התחתונים, נעשה מזה בחינת העלאת מיין נוקבין, ונמשכין השפעות בעולם.

 

וזה בחינת (בראשית ב): ואד יעלה מן הארץ – ע"י היראה התחתונה זו, שהיא בחינות אד כנ"ל, על ידי זה: והשקה את כל פני האדמה – כי על ידה נמשכין השפעות כנ"ל, וכשנמשך השפע, צריך לעשות כלי לקבל השפע, שלא יינקו החיצונים ממנו, והכלי היא בחינת מם סתומה, וזה אותיות אדם. ועל ידי ההשתוקקות והרצון לנסוע להצדיק, נעשה רושם הכלי, כמו אומן, כשרוצה לעשות כלי, צריך לצייר ולחקוק מתחילה רושם וציור הכלי, ואח"כ עושה הכלי, כן בזה הרצון לנסוע נעשה הציור ורושם הכלי, ואח"כ כשבא אליו נעשה הכלי.

 

וזה (שמואל א, טז): אדם יראה לעינים – ע"י יראה לעינים, היינו היראה התחתונה, שמקבל על ידי מה שרואה בעינים כנ"ל, על ידי זה נעשה בחינת אדם, היינו שנמשכין השפעות על ידי "אד", שהוא בחינת יראה זו כנ"ל, והמם הוא הכלי לקבל השפע כנ"ל, אבל על ידי היראה העליונה הנ"ל, שהיא באה מהשכלת הלב ברוממותו, על ידה אישתלים שמא קדישא דקודשא בריך הוא כנ"ל.

 

וזה: וה’ יראה ללבב – שעל ידי יראה ללבב, שהוא בחינת יראה עליונה הנ"ל, שהיא באה מהשכלת הלב ברוממותו יתברך כנ"ל, על ידי זה נשלם שם ה’, כמו שכתוב בזוהר הנ"ל: כד ישראל אישתלימו בעובדייהו שמא קדישא אשתלים, ועיקר השלימות היא היראה כנ"ל. וזהו: וה’ יראה ללבב – כי על ידי יראה עליונה הנ"ל, שהיא בחינות יראה ללבב, נשלם שם ה’ כנ"ל:

 

[זה המאמר שמעתי בשמו, שהוא שייך על פסוק (תהלים פד): ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלקים בציון, ואיני יודע הפירוש, אך כפי הנראה יש שייכות לסוף המקרא לענין מאמר הנ"ל, עיין שם מה שכתוב בסופו, שעל ידי ההשתוקקות לנסוע להצדיק נעשה ציור ורושם הכלי וכו’. וזהו בחינת: יראה אל אלקים בציוֹן. ציוֹן זה בחינת ציוּן ורושם הכלי, שנעשה על ידי ההשתוקקות וכו’ כנ"ל, שעל ידי זה זוכין אחר כך להתקרב להשם יתברך, בחינת: יראה אל אלקים בציוֹן, היינו על ידי ציוּן ורושם הכלי, שנעשה על ידי השתוקקותו הגדולה בתחילה.

 

ואמר רבנו ז"ל, שכל מי שיש לו יגיעות וטירחות יותר בתחילת ההתקרבות להשם יתברך, דהיינו שיש לו מניעות רבות וגדולות, כגון מאביו ואשתו וחותנו או משאר בני אדם, שמונעים ומעכבים אותו מאוד, ומניעות מחמת ממון, ושארי מניעות ועיכובים ובלבולים, שמשתטחים לפניו ומונעים אותו מאוד, והוא צריך להתייגע ולטרוח מאוד לשברם – כל אלו היגיעות והטירחות שיש לו בתחילת ההתקרבות, הם טובה גדולה להאדם, כי על ידי זה זוכה אחר כך לקבל הרבה קדושה וטהרה, כי על ידי היגיעות שבתחילה נעשה הכלי, וכל מה שיש לו יותר יגיעות וטירחות וכו’, יש לו כלי גדול ביותר לקבל אחר כך בתוכו שפע קדושה וטהרה להתקרב להשם יתברך, וזה בחינת: יראה אל אלקים בציוֹן, כנ"ל]: