הלב והמעיין – מכתב 7

 

 

ארז שלום רב,

 

קראתי את מכתבך והמידע הרב והחדש בו ריתק אותי.

 

ניסיתי להפריד את הרעיונות של רבי נחמן מתוך כל המידע שנתת לי על החסידות, על המשפיעים שלה ועל המשתייכים אליה. אני אומנם ביקשתי לדעת איך זה נראה, מהם הכללים, מתי התחיל הכל ומהי דרך זו לעומת שיטות וגישות אחרות – אבל אחרי שהתוודעתי לכל הנתונים במכתבך, הבנתי שגם עשרות שאלות נוספות על ה"שיטה, עקרונותיה ודרכי מסירתה" לא יעלו את מפלס ההשתתפות הפרטי שלי ולא יורידו אותו. הלא כמו שאתה פורש בפני יריעה רחבה ומרשימה של ברסלב, יש שיטות רבות וזרמים שונים שיכולים לספר לי על עצמם במילים חגיגיות.

 

כל זה טפל לשאלה העיקרית: האם יש כאן דבר מה פנימי שמומך אותי להתקרב, לנסות וללמוד, או לא? את זה למדתי מהמכתב המפורט שלך (תודה רבה!) וברוח זו אני מקווה להמשיך לבדוק מכאן והלאה. אני רוצה לנוע פנימה, ואם אחליט, בבואי אל לב הדברים, שכאן באמת מקומי, אני מניח שלא אתקשה ללקט את כל האינפורמציה החיצונית שתחסר לי.

 

כאשר קראתי את המכתב שנית סימנתי לעצמי את הציטוטים מתוך ‘ליקוי מוהר"ן’ ולאחר מכן העמקתי בהם.

 

הרעיון על השחרור מכבלי הזמן ‘תפס’ אותי מיד. מי שניגש ליישם ברצינות אפילו רק את העיקרון היחיד הזה, יכול לדעתי להתרומם בבת-אחת למדרגות רוחניות גבוהות ביותר. כמעט כל אובדן זמננו, אובדן ריכוז מחשבתנו ואובדן כוחותינו נובעים מהשעבוד שלנו לעבר ולעתיד. קיבלתי את מכתב התשובה שלך ביום חמישי, בשבת למדתי את הציטוטים שבו, וביום ראשון ניסיתי להתבונן בדבר. במשך יום שלם בחנתי את המניעים לפעולותיי, למחשבותיי ובעיקר להרגשותיי – וגיליתי שרובי ככולי נתון בתוך מציאות שרבי נחמן בחוכמתו מבהיר שהיא בכלל לא קיימת. אין עבר ואין עתיד אלא בדמיוננו, אבל מה רב כוחם שם, ועד כמה הם משעבדים אותנו!

 

בסוף יום ההתנסות הזה, לאחר סדר שלישי בישיבה, חשתי שעלי להיות קצת עם עצמי, ויצאתי מן הישיבה אל קצה השכונה, מקום חשוך ונטול מכוניות, שניתן לטוות בו חוט מחשבה בלי להיות מופרע בכל רגע. (אינני מצליח להסתגל לשכונות הצפופות האלה! אני מקווה שלהיות חרדי אין פירושו הכרח לגור לעד ברחוב צר, מלא רעש ונטול כל ירק).

 

"עבר עלי יום חי", סיכמתי לעצמי, "יום של התבוננות, גיליתי בו משהו אמיתי עלי ועל חיי" – ועם זאת בסיומו הייתי כמעט מיואש. ידעתי שהמשימה להתנתק מכל מה שלא רלבנטי היא למעלה מכוחי לחלוטין. גם ידעתי שמחר או מחרתיים אני עתיד לשכוח את הבהירות המחשבתית הצלולה הזאת שלימדני היום רבי נחמן. לא רציתי לשכוח, לשקוע ולהיסחף – אבל ידעתי שבלי ספק, זה מה שיקרה לי.

 

קשה לי להסביר עד כמה הייתה תחושתי מעורבת ומנוגדת: שמחתי כל כך בהתבוננות הפנימית של היום הזה, ועם זאת התייאשתי ממנה, כאילו ראיתי רכבת דוהרת בדרך מופלאה, ובתוכה יושבים אנשים מאושרים, בני מזל. הרגשתי שאני נמצא רחוק יותר מדי ושאין לי שום סיכוי. אני לא אצליח לעלות לרכבת ולנסוע בה אל המקום המאושר ההוא. רבי נחמן כבר שם, אתה בדרך אליו, אולי כל חסידי ברסלב הם המאושרים ששיחק להם מזלם, אבל אני רחוק יותר מדי ובור יותר ומדי ולא אצליח. ההתרגשות של גילוי אופקים חדשים התערבה לי בצער הנוקב של ההחמצה.

 

ואז פתחתי שוב את הדפים שלך, שהתקמטו מרוב קריאה ועיון, ולאורה הקלוש של מרפסת אחת (איזה מזל שהשכונות האלה בנויות צפוף כל כך), קראתי את הקטע השני שציטטת לי, הקטע על הצדיק. צדיק אמיתי יודע איך להתנהג עם כל אדם. את הקטן הוא מחזק ומוכיח לו שיש תקווה, ולגדול הוא מראה שרבה הדרך לפניו.

 

מה רבי נחמן אמר לי כעת? שאלתי את עצמי. התשובה היתה פשוטה: הוא הראה לי שרבה מאוד הדרך לפני (ומן הסתם לא בגלל שבאמת אני בגדר של גדול, אלא בגלל שחשתי כאילו אני גדול, ולא ידעתי כלל מה אינני יודע). קיבלתי מרבי נחמן רמז, שהוא רק אחד מתוך 400 הרמזים הגורליים שבספרו (כפי שכתבת לי), שעתידים להוכיח לי עד כמה אני טבוע בתוך מציאות דמיונית, חי בתוך בועה, רחוק מרחק עצום מהחיים שקורים באמת.

 

אחרי שלמדתי את ה’תורה’ שלך, מצאתי את עצמי פונה לפתע (בלי לדעת בדיוק למי) ספק בשאלה ספק בבקשה, "הבנתי עד כמה אני קטן. איפה אם כן מצוי כעת חיזוק ממך עבורי – אותו חיזוק הנחוץ לקטנים ולפחותים במעלה? מה יוכיח לי כעת, ובבהירות, שיש תקווה גם לפגום כמוני?"

 

הגעתי לקצה הרחוב החשוך, ואת דרכי חסמה גדר מאולתרת, שסגרה על מגרש בנייה מלא חומרים וכלי מלאכה. מתחת לאפי גילתי פתאום סידרת שלטים קטנים, תלויים על הגדר בזה אחר זה, "סכנה כאן בונים" היה כתוב בהם פעמים רבות, "סכנה כאן בונים". פתאום חייכתי. הרגשתי כאילו השלט מדבר אלי, כאילו רבי נחמן מאותת לי לכיוונו בנימה מעודדת, מפייסת, כאילו הוא אומר לי, "בונים, בונים, אל תדאג". והוא גם רומז: יש סכנה! סכנה של ייאוש ושל קנאה באחרים, סכנה של קוצר רוח ורצון שהכל יקרה עכשיו ומיד.

 

נזכרתי (ואולי מישהו אחר בא להזכיר לי?) שכבר הייתי ב’סרט’ הזה בתחילת התשובה. גם אז נתקפתי קנאה עזה בכל מי ששלט בתורה ובמצוות יותר ממני, גם אז הרגשתי לעתים קרובות שאין לי סיכוי ולעולם לא אדע איך אוכלים בשבת ואיך מניחים את הבגדים ואיך מוציאים ספר מהארון בלי לברור ומחזירים אותו לשם בלי למיין ואפילו לא איך שותים כוס תה פשוטה בשבת. גם אז הרגשתי שכל האחרים בודאי יגיעו ורק אני לא…

 

וה’ עזר, יצאתי מזה. ראשית – לא ברחתי. לא התייאשתי, לא עזבתי הכל. שנית, עם הזמן התקדמתי וגם רכשתי לי בקיאות והבנה. היום אני כבר מבין ששבת היא גם שלי ולא רק של החרדים, ואפילו הגמרא היא כבר שלי במידת מה – ואם כך, מדוע שתפיסת העולם הצלולה הזאת, המתנתקת מן העבר ומן העתיד וחיה בהווה, לא תהיה גם היא, יום אחד, שלי?

 

עמדתי זמן מה מול השלטים הקטנים והתעודדתי. אומנם בסתר ליבי ידעתי, שהלימוד הזה עתיד להיות קשה בהרבה מקודמיו. הלימוד העיוני שלי בישיבה דרש ממני לשבת מול הטקסט, לעיין ולשנן, ולגייס כוח שכלי, שהוא לא תמיד קל, אבל אפשרי בדרך כלל. ואילו כעת נדרש ממני ריכוז אחר לגמרי – לחיות את החיים ולא לאבד את הרעיון, לא לשכוח את הכיוון, לא להפסיק לרצות להשתנות. ידעתי שזה שונה לחלוטין וקשה יותר לאין ערוך, אבל קיוויתי שאכן ‘בונים’ ושבכל זאת יש סיכוי.

 

אתה אמרת, שאפשר לקבל כוח והשראה ועזרה ועצה מרבי נחמן. מה זאת אומרת? אם למשל אני רוצה עזרה כעת, איך עלי לפנות ולאן עלי לפנות, כדי לקבל אותה?

 

***

ההמשך המאוד לא צפוי ‘נחת’ עלי למחרת, בשיחה עם חבר לחדר שלי. הוא שאל לאן נעלמתי אמש. בכל הישיבה חיפש אחרי ולא מצא. סיפרתי לו שהייתי צריך לחשוב ויצאתי ללכת קצת ברגל.

 

"מחשבות מעניינות?" שאל בקלילות.

 

שמו יוסי. בחור צעיר ומבריק, פיקח ורגיש, ואני החלטתי לשתף אותו. סיפרתי לו על הקשר שלנו ועל מכתביך, ושלפתי פעם נוספת את מכתבך מן הכיס שלי. "הנה, למשל", הראיתי לו את הציטוט מתוך תורה ער"ב, "קרא את זה".

 

הוא קרא בתשומת לב. מבלי להמתין לתגובתו סיפרתי לו מה עשתה לי התורה הזאת אתמול, עד כמה התרשמתי ממנה, הזדעזעתי ממסקנות ההתבוננות שערכתי בעקבותיה וכיצד התייאשתי כמעט עד שכמו רמז משמים פגשתי את אותם שלטים קטנים והבנתי את המסר. יוסי האזין והרגשתי שדבריי אינם נוגעים לליבו. "מה אתה אומר?" שאלתי אותו. "זה באמת מעניין", הוא ענה, "תן לי לחשוב על זה".

 

מאחר שהשעה היתה כבר ארבע, פנינו לאולם הלימוד. אני חושב שפשוט רציתי להתחלק עם מישהו במה שעבר עלי ולא חשבתי בכלל להמשיך את השיחה איתו. הסחתי את הדבר מדעתי.

 

בלילה בא אלי יוסי בפנים רציניים וביקש לשוחח איתי. "אולי נצא" הוא הציע לי, "כדי שנוכל לדבר בלי הפרעות". ואז ‘נחתה עלי הפגזה’, שלא אצטט לך את כולה כדי לא לייגע אותך, אבל השתדלתי ככל יכולתי לכתוב לך את עיקריה.

 

יוסי אמר, שחשב הרבה על דבריי ושהוא דואג לי.

 

"נראה לי שהתרחקת קצת מהפשטות המעשית הנחוצה לחיים", אמר, "אולי נקלעת למשבר זמני, כמו אלה שתוקפים כל אחד מאיתנו לפעמים. פתאום מרגישים ריקנות ושיעמום, ההתרגשות הראשונית נעלמת. אבל במקום לשקוע חזק יותר בלימוד או לקחת על עצמך פרוייקט כלשהו שייתן לך תנופה מחודשת – הלכת לאיבוד בתוך ים הרגשות שלך…אתה מדבר איתי על כל מיני רעיונות רוחניים והתבוננות על החיים – ואני מרגיש, שהמילים האלה הן מילים מסוכנות. אתה רוצה ללמוד מוסר, השקפה או אמונה? – תפתח ספרים! תראה מה גדולי ישראל כתבו לנו בנושא הזה. אם את דבריהם תקרא – לא תלך לאיבוד. אבל אם תיכנס לראש החילוני הזה של ‘להתחבר’ להבנות רוחניות ולהתבוננויות – אתה תיסחף! תסתבך בתוך תהליכים שגונבים את הכוחות ומבלבלים את הדעה הצלולה, ולא מביאים שום תועלת. זוהי בלי ספק עצת היצר הרע, לצאת מלימוד הגמרא לטובת כל מיני התבוננויות! מי ערב לך שלא תטעה ותסתבך לגמרי?"

 

"אני לא יודע מה זה ברסלב", הוסיף יוסי, "אבל ה"תנועה הרוחנית" הזאת נראית לי תלושה יותר מדי. אין לך הדרכה צמודה, אתה קורא רעיון בספר ומתחיל ‘להיטחן איתו’, מפרש אותו כרצונך ומדמה שמושיטים לך עזרה משמים – עזרה שאין לדעת אם היא אמיתית או הזויה לגמרי.

 

אתה צריך להבין את המגבלות שלך. אינך שכלתני מספיק, אתה נוטה יותר מדי לרגשנות, ולכן אתה כל הזמן בסכנה לאבד את שיקול הדעת. אני בטוח שכל רב בר סמכא יגיד לך שעליך לחזק את הצד השכלתני שלך כדי שעליו תוכל להישען בכל מקרה של התלבטות, במקום להיכנס לתוך כל מיני בלגנים פנימיים שיכולים לגמור אותך לגמרי".

 

זו תמצית הדברים שהיו מכוונים ישירות אלי. בנוסף, במשך שעה וחצי, ניטש בינינו ויכוח כללי על איך נכון לחיות.

 

האם האדם חייב להרגיש משהו – והאם לרגשות יש משקל וחשיבות כלשהם בעבודת ה’ – או שאדם חייב לאמץ לעצמו דעת תורה, ולהביט בכל דבר באופן שכלתני, המונחה תמיד על פי הלכה או השקפה ישרה ופסוקה, כשבכל התלבטות פונים לרב מוסמך, ולא מחפשים אישורים הוא הוכחות בתוך המערכת הסובייקטיבית והמבולבלת שלנו (ולכן גם הפסולה מעיקרה).

 

ביסוד הדברים (ובמשך לילה שלם התהפכתי על משכבי כדי לרדת לשורש העניין), הייתה מונחת קריאה פנימית מבטלת ותוהה: מי אתה בכלל, דניאל, שבאת לתת ציונים לתורה, לרבותיך, ללימודיך, ולדרך שאתה מונחה בה? מה פתאום התחלת לחשוב בעצמך, מניין נטלת לעצמך את הזכות לעשות זאת? מי אתה, בכלל, שתיקח בחשבון את מה שאתה מרגיש ואת מה שאתה חושב, כאשר תשקול מה עליך לעשות? מה גורם לך לחשוב שאתה ‘מאן דאמר’ בכלל?

 

ואכן אני מסתובב עד עכשיו מבולבל ותוהה ואינני יודע. מי אני בכלל, שבאתי לנסות לבקר, לציין ולשפוט משהו? מי אני, ומי אמר שהרגשות שלי בכלל משחקים תפקיד במערכת התורה והמצוות כולה?

 

זהו, עד כאן בינתיים, ואני מחכה בקוצר רוח לתשובתך,

 

דניאל.

 

*****

 

 

 

דניאל יקירי,

 

אני שמח שדבריי נגעו לליבך ושעשית איתם עבודה. אין ספק שאם תזכה להתבונן ולחשוב ולנסות להפנים כל דבר שאתה לומד, תגיע אל נכון למטרתך וייעודך האמיתיים ותהיה איש איכותי.

 

ולשאלותיך החשובות,

 

"מה זאת אומרת שאפשר לקבל כוח והשראה ועזרה מרבי נחמן? לאן עלי לפנות כדי לקבל אותה?" – ובכן, כדי לקבל את מה שיש לרבי נחמן לתת לנו, עלינו לפנות לספריו, ללמוד בהם ולהגות בהם ולהשתדל ולהפנים וליישם את הדברים (לפעמים במשך שנים נאבקים על פרט מסויים עד שזוכים לקנות אותו). ממש כשם שעשית אתה עם המסר הקדוש של "היום אם בקולו תשמעו", שעליו דיברנו בפעם שעברה.

 

באמצעות תורתו, שנובעת מפנימיות נשמתו, מדריך הצדיק את העוסקים בה, כשם שמדריכים כל הצדיקים את עם ישראל העוסקים בתורתם. כפי שכבר כתבתי לך, אין המדובר בלימוד טכני ויבש של רעיונות תורניים של מישהו שחי פעם. לימוד תורה בעם ישראל (ובאותו האופן ממש, העיסוק בתורת חסידות ברסלב), הוא התקשרות אמיצה ואוהבת לנשמת חכם חי, הפונה אלינו ברגע זה באמצעות דברי תורתו. וכך כותב רבי נחמן אודות סוגיה זו: "זה שמקבל דיבור מפי הצדיק מקבל פניו ושכלו ונשמתו" (ליקוטי מוהר"ן קצ"ב).

 

תורתו, תלמידיו הקשורים אליו והעוסקים בה, הם מחוז אחד להשראתו ולסיועו של הצדיק.

 

קברו – הוא מחוז אחר. רבות מצויינת בדברי חז"ל, בגמרא, במדרשים ובזוהר הקדוש, מעלת ההשתטחות על קברי צדיקים (לא אתאפק מלצטט לך רק את דברי הגאון מוילנא שאמר: "מיום שחרב בית המקדש – לא מצאה השכינה מנוח כי אם אצל קברות הצדיקים" (מופיע ב’לשם’ חלק ד).

 

אחד החלקים הכלולים בהשתטחות זו על קברי הצדיקים, מלבד נשיאת תפילה במקום קדוש זה (כמובא בפוסקים שכך התפילה מקובלת יותר), הוא לימוד תורת הצדיק על קברו דווקא. רבי נחמן גם הבטיח הבטחה מיוחדת לפוקד את קברו, נותן שם צדקה ואומר עשרה מזמורי תהלים בסדר מסויים (הם קרויים בפיו ‘תיקון הכללי’). למי שיזכה לך, הבטיח הצדיק שיעשה כל מה שביכולתו עבור תיקון נשמתו.

 

יש עוד עניינים הקשורים בציון רבנו, כמו ההתכנסות השנתית של כל חסידי ברסלב לקברו שבאומן כל ראש השנה. קיימים הרבה דברי תורה וביאורים סביב קברי צדיקים בכלל וקבר רבי נחמן בפרט, אבל די בזה לעת עתה, כמענה בסיסי לשאלתך: "לאן עלי לפנות כדי לקבל את השראתו של הצדיק? – לאומן!

 

אנסה עתה להתייחס לדבריו של יוסי חברך, שבצדק כינית אותם ‘הפגזה’. עם כל הכבוד לדאגתו הכנה לך ולגורלך הרוחני, ברור היה לי למקרה הדברים שהטיח בך, שהוא ניזון, לפחות בנושאי ברסלב, מהרבה בורות ודעות קדומות. כפי שנדמה לי שכבר כתבתי לך, אתה עתיד כנראה להיתקל בתגובות מסוג זה ומשורש זה לא פעם ולא פעמיים.

 

אבל בכל אופן אנסה לסייע לך לפרק את מטען החבלה הרגשי הזה בצורה עדינה ומדוייקת ככל שניתן.

 

ובכן בודאי שצד אחד בריא וחשוב של היהדות הוא אותה "פשטות מעשית הנחוצה לחיים", אבל זהו רק צד אחד (ומי כרבנו מדבר כה רבות על תמימות ופשטות וריבוי מעשים טובים). יש גם ‘עמקות מעשית’, שבלעדיה הופכת אותה ‘פשטות’ לשטחיות (לא מעשית). הרי כך ממש בנוי האדם – מגוף ‘פשוט ומעשי’ לצורך העניין ומנשמה נסתרת ומופשטת. אם נתייחס רק לגוף ונתעלם מן הנשמה בודאי טעות בידנו. וכמו כן גם בחלקי התורה. יש חלק ‘פשוט ומעשי’, הלא הוא החלק הנגלה של הגמרא וההלכה, ויש חלק עמוק ונסתר, הלא הוא פנימיות התורה, הזוהר והחסידות.

 

מי שמתעלם מן העמוק והנסתר, בשם ‘הפשטות המעשית’, פוגע ונפגע. וכך לשון רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל בסוגיה זו: "בהיותו עוסק בחוכמת המשנה והתלמוד הבבלי ולא ייתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם נר ה’ המאירה בתוכה, באופן שהגוף יבש, בלתי שואף ממקור החיים" (הקדמת המהרח"ו ל’עץ חיים’).

 

מי שאין לו קשר עם פנימיות התורה (ובאמצעותה – אל פנימיות שלו), דומה לאדם בלי נשמה. גוף יבש. כך אומר רבי חיים ויטאל. בודאי שצריך איזון, וצריך הדרכה בעניינים דקים אלה, מה ללמוד וכמה ואיך וכיוצא בזה. אבל לשלול לגמרי את הצורך בלימוד פנימיות התורה, פירושו להותיר את האדם "גוף יבש, בלתי שואף ממקור החיים".

 

"אולי נקלעת למשבר זמני"… – כך אמר יוסי.

הניסיון להציג את צימאון הנפש לקרבת אלוקים ואת מבקש ה’ כתופעה של ‘משבר פסיכולוגי זמני’, אינו יכול שלא להזכיר לי אותן מילים עצמן שהשמיעו כלפינו כאשר חזרנו בתשובה. "משבר זמני". רק המאויים יכול לתת פירוש כל כך בלתי הוגן ללבטיו של הזולת.

 

"במקום לשקוע עמוק יותר בלימוד או לקחת על עצמך פרוייקט כלשהו שיתן לך תנופה מחודשת".

אלו עצות שמתאימות אולי ל"משבר זמני", אבל כאמור, לא אליו נקלעת. ובכלל, את השיטה הגורסת שלכל בעיה שלא תהיה נמצא פתרון אך ורק בהמשך והתמדת הלימוד, וחוץ מזה אין לנו כלום, שוללת הגמרא בעצמה, כלשונה: "כל האומר אין לי אלא תורה  – גם תורה אין לו" (יבמות קט). רוצה לומר, שהשלמת התורה היא על ידי תפילה ועבודה. עבודת הלב, חיפוש ובקשת אלוקים וקירבתו. אני עצמי נתקלתי לדאבוני הרב ברבים וטובים שחונכו באופן של "אין לי אלא תורה" ומצאו את עצמם מול שוקת שבורה. דלי רוח, קצוצי כנפיים של אהבה ויראה, ריקים מעומק אמונה.

 

"הלכת לאיבוד בתוך ים הרגשות שלך"…

שוב שיפוט מניפולטיבי מאויים ובלתי הוגן. לא כך משתתפים בחיפוש כנה של יהודי אחר קירבת ה’.

 

"אתה רוצה ללמוד מוסר, השקפה או אמונה? תפתח ספרים".

נכון מאוד. כאן קלע יוסי למה שבאמת חסר לך, רק שברשימת ההצעות "מוסר, השקפה או אמונה", חסרה מילה אחת שמשמעותית במיוחד והיא ‘חסידות’. חסידות, הכוללת ומפתחת ומלמדת ומפרטת והולכת את כל ענייני המוסר, ההשקפה ואמונת ישראל, וגם נותנת עצות מעשיות וישימות איך לקנות את הכל בפועל, איך למצוא את כל זה בחיים.

 

"אם תיכנס לראש החילוני הזה של ‘להתחבר’ להבנות רוחניות ולהתבוננויות – אתה תיסחף".

מי החליט שזה ‘ראש חילוני’? אם יש בתורה ‘עיון’ מדוע שאדם לא יעיין ויתבונן גם בחייו באופן דומה? הלא זה מה שכל ספרי המוסר דורשים מאיתנו, הלא כן?

 

"זוהי בלי ספק עצת היצר הרע".

על זה כבר אמרו חז"ל: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" (סנהדרין כו). כוונתם, שרק האדם יודע באמת למה הוא מתכוון ואיש מבחוץ לא יכול לדעת. הלב יודע מה הוא מבקש באמת – האם הרפתקאות וחוויות חילוניות מיסטיות, שעלולות בהחלט להיות "עצת היצר הרע", או אמת פנימית וקירבת ה’.

 

"מי ערב לך שלא תטעה ותסתבך לגמרי?"

תשובת חז"ל היא "הבא להיטהר מסייעין אותו" (יומא לט). מי שבודק כל הזמן את כוונותיו ומשתדל שמגמתו תהיה להיטהר, יזכה לסיוע מן השמים, ויובילו אותו בדרך אמת.

 

ובהזדמנות זו אשאל גם אני את יוסי: "מי ערב לך שלא תטעה ותסתבך לגמרי?" הלא חז"ל אמרו שגם בלימוד הגמרא יש סכנה: "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המוות" (יומא עב). מי ערב לך שתיכנס לגדר ‘זכה’? מהו בכלל גדר זה? האם לימוד התורה מעניק לאדם באופן אוטומטי פוליסת ביטוח שיגיע לדרך המלך? שיזכה לעולם הבא? לא! יש אפשרות גם בתורה ללמוד באופן של "סם המוות", חלילה, ומי שעונה על השאלה מה זה בכלל סם המוות ואיך ניצולים ממנו – הוא רבי נחמן מברסלב.

 

"אני לא יודע מה זה בכלל ברסלב, אבל התנועה הרוחנית הזאת נראית לי תלושה יותר מדי".

גם העולם החרדי נראה, בעיניים חילוניות, תלוש לגמרי מהמציאות. איך מגלים את הטעות? בודקים מבפנים ולא שופטים מבחוץ.

 

"אין לך הדרכה צמודה".

למה לא? האם איני מדריך צמוד לצורך העניין?

 

"אינך שכלתני מספיק…כל רב בר סמכא יגיד לך שעליך לחזק את הצד השכלתני כדי שעליו תוכל להישען בכל מקרה של התלבטות".

מי אמר ששכלנו נקי מנגיעות? ומשום כך – האם הוא לא יכול להטעות? האם היצר הרע אינו יודע להשתמש היטב בטיעונים שיכליים כדי להטות אותנו מן הדרך? וכמה אנחנו רחוקים משכל טהור ובלתי משוחד…

 

בודאי שיש חשיבות לשכל וצריך לחזק אותו, אבל ללב יש מה לומר, והאיזון הנכון (כמו בין גוף לנשמה) הוא בין שכל לרגש. אדם שכלי מדי יכול להיות קר ואכזרי ולפספס הרבה מאוד אמיתות בגלל חוסר רגישות. וכמובן, אדם רגשי יותר מדי יכול להיסחף בנקל יותר לדמיונו ולרגישות יתר. (וחוץ מזה, ההצגה של ברסלב כשיטת לב נטולת שכל, גם היא מסולפת, ובגדול!).

 

צריך לחזק את שני הצדדים, אבל להעדיף באופן גורף צד אחד חוזר לשגיאת ההעדפה הגורפת של צד הנגלה של התורה על הצד של הנסתר. מצחיק, דווקא דבריו הנלהבים של יוסי בשבח השכלתנות נגועים, למרבה הצער, בהרבה רגשות לא ענייניים והרבה סחיטות רגשיות (לא מודעות כמובן), ופירושים רגשיים למה שעובר עליך.

 

"האם לרגשות יש בכלל משקל וחשיבות בעבודת ה’?"

עצם השאלה מעוררת בי צער. הלא לב-ליבן של המצוות (ששת המצוות התמידיות, תלויות במחשבה שמביא ה’משנה ברורה’ בהתחלת ספרו), הן דברים שהלב והרגש מצווים בהן. אמונה בה’, אהבת ה’, יראת ה’ וכו’ – וכי אינם רגשות? והאם רגשות אלו אינם עמוד השידרה הקריטי של כל יהדותנו, שבהעדרו העיקר חסר מן הספר? והלא כבר ציטטתי לך מדבריו הנוקבים של הרמח"ל ב’מסילת ישרים’ היוצא למלחמה נגד דעות פסולות אלו ההופכות את היהדות לדבר יבש, שכלי וטכני.

 

ודאי שבכל התלבטות צריך להיוועץ ב"דעת תורה" ולא לסמוך רק על רגשות אישיים, אבל דעת תורה עצומה ומופלגת, רוויה יראת שמים ויראת חטא, תוכל למצוא גם בברסלב. דעת תורה אינה נחלתו הבלעדית של הציבור הליטאי (צרי לי על שאני נאלץ לקרוא לילד בשמו).

 

ולגבי השאלות – "מי אני ומי אמר שיש בכלל ערך למחשבותיי ולרגשותיי" – אפנה אותך שוב למכתביי הראשונים, שם נידונה סוגיה זו באריכות.

 

אזכירך רק את הנאמר שם, שאם היית נוקט בעמדה של ‘מי אני ומה חיי’ בתור חילוני, והיית מקבל הכל בלי לשאול ובלי לחשוב – לעולם לא היית חוזר בתשובה.

נקודה למחשבה.

 

אוהבך באמת,

ארז